משחר הקמתה נוצרו במדינת ישראל מונופולים. בבריאות, בכלכלה, בתעשייה, במשפט, בהשכלה הגבוהה ובעוד תחומים רבים. מונופולים שנשלטו בלעדית בידי השמאל ובפועל איפשרו את המשך אחיזתו בהגה השלטון. ברבות השנים השתחררו אזרחי ישראל מאימת המונופולים והחלו לנשום אוויר גבהים של חירות וחופש, כמקובל בדמוקרטיות נאורות. המונופול האחרון שנותר על כנו הוא בתחום התרבות. קבוצה קטנה, מיליטנטית, צעקנית ורעשנית, שלא מרפה מאחיזתה בתחום כבר עשרות בשנים. קבוצה שחבריה מחלקים פרסים אלה לאלה, ומשכנעים את עצמם כי להם הבעלות על כישרון היצירה והאמירה התרבותית. אנשי תרבות, אשפי מילים, שכותבים על שומרי יערות פלשתינים שאדמותיהם נשדדו, שמתקנאים ביהודה איש קריות, שמקדשים את צדקת האויב ומחרימים את האוהב. ההכרה הבינלאומית שלהם, בעיקרה, היא בגין יצירות המבטאות שנאה עצמית יהודית. השרה מירי רגב לקחה על עצמה משימה קשה מאין כמותה. לתקן עיוות רב שנים ולתמוך גם ביצירה תרבותית בעלת מאפיינים יהודיים וציוניים. משלמי המסים לא אמורים לממן מכספם הטמעת שירה קניבלית, אובדנית ומתלהמת של מחמוד דרוויש, או הפצת טיעונים שמשרתים אנטישמים אירופאים - והכל תחת הכותרת המיתממת "חופש היצירה". מי שרוצה ליצור תת־תרבות של שנאת ישראל יוכל תמיד לקבל תמיכה ממדינות באירופה ובמזרח התיכון שיש להן עניין בסוג יצירה שכזה. יפה עשתה השרה רגב שמנעה מאיתנו את ההשלמה עם השפלת כבוד המדינה בטקס חלוקת פרס אופיר. כאשר שרת התרבות צריכה אבטחה מפני המתקראים אנשי תרבות, אין מדובר בתרבות אלא בתת־תרבות מסוכנת. דרכם האלימה לא תעזור להם, אזרחי ישראל מבינים היטב שהמאבק איננו על תרבות - אלא על הנצחת גילדה מונופוליסטית. מתוך "ישראל היום"
