לאמונה עתיקה כיהדות יש כמובן משימות קבועות – החזון שלה הוא עתיק יומין ויש בה יסודות יציבים מתמשכים, ולכן יש בה משימות קבועות לפני השנה החדשה. אף על פי כן, גם בה יש צורך בפתיחות חדשות לקראת השנה החדשה. הצורך הזה נובע משני מקורות – האחד הוא שאורבת לה סכנת קיבעון וקיפאון, המלווה כל אמונה דתית. בשל כך, קראו נביאי ישראל לאורך הדורות לריענון הקיבעון הזה. הם הזהירו מפני הסכנה שאמונה דתית עלולה דווקא להזיק לתיקון העולם החברתי, כי היא נוטה להתמקד בנושאים ש"בין אדם לחבירו" ולא בנושאים מוסריים וחברתיים; הם הזהירו מפני התאבנות ה"טקסים הדתיים", והפיכתם למעשים ריטואליים, כאשר הלב וההתעוררות הפנימית רחוקים מהם, וקראו לרענן באופן מתמיד את החוויה הדתית, ואת הקשר הסוער שבין א-לוהים ואדם. בכל שנה ושנה צריך להיפתח מחדש לאתגרים של החוויה הדתית. המקור השני לתביעת ההתחדשות נובע מהמציאות המשתנה. האמונה הדתית פוגשת בשנים האחרונות תופעות מרתקות, והמפגש שבין אמונה עתיקה ונאמנה למסורתה עם מציאות משתנה במהירות בלתי נתפסת מהווה אתגר גדול. הדת היהודית פוגשת בשנים האחרונות את מדינת ישראל, המציבה בפניה אתגר שלא ידעה זה 2200 שנים (מאז מדינת החשמונאים); היא פוגשת תהליכים מרתקים המתחוללים בעולם היהודי, בין בהתבוללות קשה המתרחשת בתפוצות, בין באימוץ זהויות אחרות מאשר זו היהודית, ובין של חיפוש דרכים אחרות לקיומה של יהדות, שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה; היא פוגשת עולם טכנולוגי חדש שמעמיד בפניה אין ספור אתגרים; תרבות פוסטמודרנית ועוד ועוד. מבין שפע הדברים, אני מבקש לציין ארבעה, שאני יודע לומר שהם חשובים מאוד מאוד, בלי יכולת לדרג מהו החשוב ביותר: ראשון שבהם הוא היותנו עם אחד. אנחנו נקרעים האחד מהשני – היקף ההתבוללות בגלות, בנוסף לתהליכי התנתקות ממדינת ישראל, שהדת אחראית לחלק מהם; סוגיות הגיור, שנוגעות לא רק לעשרות אלפי עולים כי אם לחברה בכללה, ומסכנת את הווייתנו כאומה אחת; כיצד מקיימים אורח חיים משותף במדינה, ובמיוחד בצבא, כאשר שומרי ההלכה חיים ביחד עם אלה שלא כרתו עימה ברית. זהו אתגר משמעותי של האחריות הגדולה לאומה. שני שבהם הוא המדינה המודרנית. בשנה האחרונה צצו ועלו סוגיות רבות, בדבר מפגשה של הדת והיכולת לקיים את עצמנו שלא על בסיס ההנחה ש"החילוניים יעשו את העבירות במקומנו". השנה נחשפנו שוב לסוגיית השבת, אך זהו רק מעט מזעיר: קיומה של רפואה מודרנית; יחסי מדינת ישראל והעולם רחב הסובב אותו, למן מעמד מקומות פולחן של דתות אחרות ועד לשאלה החמורה והאיומה של ייצוא כלי נשק ומכשירי רצח לאומות העולם וכדו'. זהו אתגר שבלעדיו אין משמעות לחזון המדינה היהודית. שלישי שבהם הוא העמקת התודעה של ההתנהגות המוסרית. כבר הרב קוק כתב, לפני למעלה ממאה שנים, שכל עוד הדת לא תיתפש כמקדמת את ההתנהגות האתית בעולם – לעולם תיווצר ממנה רתיעה. יש ביד האמונה הדתית להעמיק את המוטיבציה לחיות חיים מוסריים; יש בה עקרונות מוסריים שיכולים לקדם את העולם לכיוונים אחרים מזה שהוא הולך היום, ויש לה גם פרשנויות בעייתיות מאוד מבחינה מוסרית שעל בית המדרש להיזקק להן. כל אלה הם החובה הגדולה, וככל שהעולם האמוני יעסוק יותר ויותר בהתנהגות האתית כן תתפתח הזהות עימו. ורביעי שבהם, הצומח אט אט, הוא החיים האמוניים עצמם. ההתרעננות הנדרשת לכינונם של חיים אמוניים מלאי שמחה, מעצימי תרבות אומנות ושירה, מתסיסי תלמוד תורה בצורות מגוונות, מעניקי חיים למצויים במצוקה, מעשירי רוח וחוויה, כמו גם מחשבה פילוסופית. וזה אך חלק מפתיחת השערים שהיהדות נדרשת לה לקראת השנה הקרובה.
