עברו ימי האבל על מותו של שמעון פרס, וכעת הגיע הזמן לומר את האמת, למרות שהיא קשה לעיכול, לא נעימה לאוזן, בטח לא לאזנם של כלי תקשורת שהפכו בשבוע האחרון את שמעון פרס לסוג של משיח בן דוד שלולא הוא לא הייתה מדינה, כלכלה, צבא, חקלאות, תעשייה, תקוה, ומערכת הדואר הייתה מבוססת על יונים לבנות, יונות שלום.

זכויותיו של שמעון פרס אכן רבות, ואיני מתכוין למנות אותם כאן, כיון שכבר דשו בהן רבים הדק היטב, עד כדי כך שכולנו יודעים לשנן את שם משפחתו המקורי של שמעון ואת כפר הולדתו בגולה הרחוקה.

לטעמי, הזכות העיקרית של שמעון אינה מגולמת בכור גרעיני שאני סמוך ובטוח שהיה קם בישראל מתי שהוא בכל מקרה, לא בהיותו בונה צה"ל או מציל הכלכלה. במחילה, גם מפעל ההתנחלויות לא נזקף לזכותו. הוא סייע, בעיקר באופן פסיבי, ופשרת קדום נזקפה לזכותו לאחר מאבק עיקש. חשוב לזכור, פרס לא רץ על הגבעות בסבסטיה אלא מצא פשרה טובה מול תנועה ועקשנית של אלפי עולים פעם אחר פעם בחום ובקור.

ייחודו של שמעון הוא, שמגיל נעורים ועד מותו, היה מסור לעם ישראל, ולא להנאות עצמו. כאשר אני נולדתי, היה שמעון כבר בגיל פרישה לפנסיה, ומעולם לא עצר בכל הכוח לעשות לעצמו. על דבר זה, על 80 שנות עשייה למען הכלל, יש להצדיע.

אבל.

לא נוכל לשכוח על הפשע הגדול ביותר שנעשה כאן מקום המדינה, אשר כמוהו לא נהיה וכמוהו בעזרת ה', לא יהיה. אינני מדבר על חתירתו לשלום תוך ויתור חלקי מולדת. זהו מעשה חמור, אך ניתן לייחס אותו לטעות שביסודה רצון להיטיב עם העם היושב בציון. רבים בישראל סוברים עד היום שיש לפנות את ההתנחלויות: אם מתוך סברה שכך יבוא להם השקט, ואם מתוך אמונה שהשטח אינו שלנו וגם הפלסטינאים ראויים למדינה משלהם. בדעות אלו יש להלחם בכל הכח, אך חשוב להבין את הלך הרוח מאחוריהן. חלילה לנו אם נוציא מן הכלל כל יהודי הסובר שיש לפנות חלקי מולדת ולתת אותן לערבים.

אבל.

הרעיון, שאין לי מילים לתאר את אשר אני חש כלפיו, לתת עשרות אלפי נשקים, רובי סער, תחמושת ורכבים לאוייב, זהו דבר שלא ניתן למחילה. קול דמי אחינו זועקים אלינו מן האדמה. קול דמי הנרצחים שרובי המשטרה הפלסטינאית, רובים איכותיים שקיבלו משמעון, רבין ושאר העוסקים בדבר, זועקים אלינו שלא נשכח, ובדבר הזה לא נסלח. כי זה לא נסלח. זו לא טעות ולא פשלה, לא שוגג ולא פספוס. זהו שגעון או טירוף, במרוץ אחר פרס נובל תוך עורון מוחלט למציאות. בעוד ערפאת מבטיח שזהו שלב ראשון בדרך לכל ארץ ישראל, שמעון מחייך ומחמש את האוייב בנשק יוקרתי. מי שמע מאז ימי האדם על הארץ כדבר הזה, מי שמע על עם שמחמש את אוייביו החפצים להשמידו, תמורת חתיכות נייר? מי שמע עם שמתאבד עבור צרור דמיונות?

כמה חברים אבדנו תמורת הטירוף הזה, כמה קרבנות שלום הלכו בדמי חייהם שנתקצרו בשל הזיות, בעוד האשם העיקרי בדבר זכה לאריכות ימים, ולכבוד מלכים.   

אין לנו אלא להתנחם בדבר אחד. יום קבורתו של פרס חל בכ"ז אלול, אותו יום בדיוק בו נחתם, 23 שנים לפני כן, הסכם אוסלו, אותו מסמך אומלל שעליו איש לא שילם בכסאו. טקס הקבורה של פרס היה טקס קבורה לכל האוולת, השיגעון, הטירוף והאובדנות של תהליך אוסלו.

יהי החלק הטוב שבזכרך ברוך.