1.ועדת אַגְרָנָט היתה ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה לפני 43 שנים, לחקר נסיבות ההפתעה והקונספציה במלחמת יום הכיפורים תשל"ד (1973). לצידו של היו"ר הנכבד שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב. לכאורה, השפיצים שבקלמר. הוועדה שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973, פחות מחודש לאחר שוך הקרבות, וארבעים יום לפני הבחירות לכנסת השמינית, שמעה 58 עדים במשך 140 ישיבות. ב-1 באפריל 1974 הניבה הוועדה דו"ח ביניים, שכלל המלצות אבסורדיות, בלתי מתקבלות על הדעת. התברר שהוועדה ניקתה לחלוטין את הדרג המדיני: ראש הממשלה גולדה מאיר שאפילו זכתה לשבחים, ושר הביטחון משה דיין שיצא טהור כבדולח. שום אחריות למחדל לא דבקה באנשי הטפלון. מאידך, הוטל מלוא כובד האחריות למחדל שבעטיו איבדנו 2,297 חללים בין יום הכיפורים להפסקת האש ב-24 באוקטובר, על בכירי הדרג הצבאי: הרמטכ"ל ספג ביקורת קשה, למרות התנהלותו המצויינת, ונאלץ להתפטר; ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן-גורודיש, הודחו. על פניו היה זה סיפור חסר הוגנות והיגיון, של הרשעה גורפת מול זיכוי מוחלט. 2. מפליא שהציבור קנה אז את הסיפור האבסורדי שסיפרה לו ועדת אגרנט, ועל פניו נראה מעוות לחלוטין. אולי מפני שלא היו בידיו כלים לוודא שלא היתה כאן מניפולציה נוראה, ואולי מפני שהיה עדיין תחת השפעת תופעת הלם קרב, ששיתקה לחלוטין את חשיבתו הביקורתית כלפי האחראים למחדל ושופטיו. עד שהתברר בימים אלה, שהוועדה הנכבדה, יותר משחתרה לחקר האמת, פעלה קודם כל "להציל את שלטון גולדה". להרחיק ממנה ומשר הביטחון דיין כל רבב, גם אם המחיר הוא הפיכת ראשי צה"ל לתרנגול כפרות. באחרונה נחשפו רשימותיו מימי המלחמה של ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל אל"מ ד"ר אברהם אילון, ונמצא כי הם מוכיחים שהוועדה לא פעלה בנקיון כפיים, וזאת בשל נוכחותו בתוכה של נציג אישי של משה דיין. איש לא חשד אז שמשימתו היא להרחיק האשמות מדיין ומגולדה. בפועל היתה הוועדה ישראבלוף מכוער. 3. בין המעיינים במחברות האישיות של אילון, היה אמיר אורן, ממערכת הארץ, ששוכנע אחר עיון בהן: "דו"ח אגרנט נועד בעליל להציל את שלטונה של גולדה מאיר, ולהקריב לשם כך לציבור הזועם את הדרג המבצע: הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום וקצינים זוטרים מהם" (23.9.16). מניפולציה זולה מבית מפא"י. הימים אז היו כזכור ימי ערב הבחירות לכנסת השמינית. למערך (איחוד מפא"י-מפ"ם) היה חשוב מאוד להציל שלטונו. עד פרוץ ההפתעה התהדר המערך בשקט הביטחוני (המדומה) ששרר אז בארץ. אפילו בעיתוני יום ו', יממה לפני פרוץ המלחמה, נאמר בפירסומי התעמולה של המערך, ש"בהנהגתה האחראית, הגבולות שקטים וחיילי צה"ל משתזפים להנאתם על גדות תעלת סואץ". 4. מי היא, אם כן, אותה חפרפרת שפעלה להטיית הדו"ח להצלת גולדה ודיין? – לפי אורן היה זה חבר הוועדה יגאל ידין, שנהנה אז מיוקרה רבה כזקן השבט הביטחוני, בזכות היותו רמטכ"ל בפועל במלחמת העצמאות, וב-1949 היה לרמטכ"ל השני של צה"ל. למרות שחלפו כמעט 3 עשורים מאז, הוא צורף לטראסט המוחות שניהלו מן 'הבור' בקריה את המלחמה בכל החזיתות. ההיסטוריון של צה"ל ד"ר אברהם אילון, מעיד מכלי ראשון כי לידין היתה ב'בור' עמדה ברורה בכל עניין, והוא היה שותף פעיל בניהול המלחמה. אורן: "היתה זו מעורבות כה מקוממת, שדי היה בה לפסול את תקינותה של ועדת אגרנט, אילו נודעה ברבים באותה תקופה". על אף זאת דילג ידין באלגנטיות בלתי נתפסת במונחי זמננו, מן 'הבור' לוועדת אגרנט. וזו, אגב, לא היתה סיבה יחידה לפסול מראש את חברותו בוועדה. סיבה נוספת היתה העובדה, שידין היה מהלוחצים ערב מלחמת ששת הימים (1967) למנות את דיין לתפקיד שר הביטחון. כבר אז היה שפוט של דיין. אבל כשדיין וגולדה הרכיבו את הוועדה, איש לא שם לב לזוטות הקטנות. גם הוא היה סוג של טפלון. מדהים. האם היה הציבור מקבל בשיוויון נפש, מינויו למשל של מאמן כדורגל לשמש חבר בוועדת חקירה, שתפקידה לחקור את נסיבות תבוסות קבוצתו? 5. בוועדת אגרנט היתה לפחות חפרפרת נוספת, מחוייבת לדיין. היה זה רא"ל חיים לסקוב, נציב קבילות החיילים, אשר מונה לתפקיד יוקרתי זה בידי שר הביטחון דיין. כשיש בוועדת חמישה שני מניפולטורים לטובת זיכויו של דיין, זה כבר מתחיל לא להריח טוב, לשון המעטה. ועדת אגרנט הניחה את הדו"ח שלה בפני הציבור לאחר בחירות 1973, שנערכו זמן לא רב אחר הלם מלחמת יום הכיפורים. הראיה הברורה לכך, שהציבור אכן היה שרוי בהלם המלחמה, ואיבד לפחות זמנית את כושר השיפוט שלו, באה לידי ביטוי מוחץ בבחירות לכנסת ה-8 ב-31 בדצמבר 1973 (הן נדחו למועד זה בשל סערת המלחמה). ההלם היה כל כך מעיק, שבבחירות שנערכו במוצאי המלחמה, ויתר העם על ההזדמנות לזרוק לספסלי האופוזיציה את ההנהגה שהכזיבה, ושוב נתן אמונו בממשלת המערך בראשות גולדה (שאמנם התפטרה בעקבות דו"ח הביניים של אגרנט שדווקא זיכה אותה, אבל קומם נגדה ביקורת ציבורית שהובילה להתפטרותה). רק כעבור 4 שנים של התפכחות והתנערות מן ההלם, ב-1977, הבין העם שעבדו עליו והשליך את השמאל כולו אל ספסלי האופוזיציה. השלטון עבר לראשונה לידי המחנה הלאומי בראשות מנחם בגין, ואילו העבודה ונספחיה נדחקו לאופוזיציה, שם הן מדשדשות ומשמאילות עד עצם היום הזה.
