מי שמחפש דוגמא עדכנית לשיא החוצפה, ימצא אותה בהודעת הגינוי של ארצות הברית לבנייה המתוכננת בשבות רחל, בניה עבור עקורי עמונה, אם חלילה יתרחש הדבר. וכך כתב , כתב דובר מחלקת המדינה, מייק טונר: "זה מטריד מאוד שאחרי החתימה על הסכם הסיוע הביטחוני חסר התקדים שיבטיח את המשך חיזוק ביטחונה של ישראל, היא תקדם החלטה שכל כך נוגדת את האינטרס הביטחוני ארוך הטווח שלה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בדרכי שלום". ראוי היה שראש הממשלה בנימין נתניהו, במקום לגמגם ולהתנצל בפני האמריקנים שלא מדובר ביישוב חדש, ורק הרחבנו יישוב קיים, יגיד בקול רם וצלול, גם אם לא ממש מנומס: "ידידתנו הקרובה מעבר לים. הסכם הסיוע הביטחוני שחתמתם איתנו אינו טובה שאתם עושים לנו, אלא חובה שלכם לפצות את ישראל אחרי ההסכם חסר האחריות שחתמתם עם איראן, המדינה שכבר 35 שנים זוממת להשמיד אותנו. הסיוע הנרחב שאתם מגישים לנו אינו טובה שאתם עושים לנו, אלא תודה שלכם על כך שגנזנו את התוכנית להשמיד בעצמנו את הגרעין האיראני. ובאשר לאינטרס הביטחוני ארוך הטווח של ישראל – מדינת ישראל מבינה טוב יותר מנשיא ארה"ב, עם כל הניירת המלומדת שמכינים עבורו במועצה לביטחון לאומי, מהו האינטרס ארוך הטווח שלה. המימשל האמריקני לא הוכיח בשמונה השנים האחרונות הבנה מופלגת בהתרחשויות במזרח-התיכון. הוכחה ברורה לכך היא הקביעה של הדובר האמריקני באותו גינוי חוצפתי, שישראלים צריכים להחליט בין הרחבת ההתנחלויות לאפשרות של שלום ופתרון שתי המדינות". ובאותה הזדמנות אפשר עוד להזכיר למימשל האמריקני, שהתלונן כי "מטריד כי בעוד שהעולם התאבל על הנשיא לשעבר שמעון פרס ומנהיגים מארה"ב ומכל העולם הגיעו לישראל, כדי לחלוק כבוד למי שקידם את השלום, תכניות התקדמו כדי לחתור תחת פתרון שתי המדינות שפרס האמין בו כל כך", שפרס אכן האמין כל כך בפתרון שתי המדינות, אבל הוא היה בין היחידים שעוד האמין שהפתרון הזה יביא שלום לאזורנו. טקס קבורתו שבו השתתף גם נשיא ארה"ב היה באופן סמלי גם טקס הקבורה של הסכם אוסלו.
