זכיתי ללוות את חנן בפעילותו הציבורית מאז שהיה חבר כנסת. השילוב של איש רוח ואיש מעשה ניכר כבר בתחילת העבודה המשותפת איתו, וכל מה שעשה היה קשור בשורשים עבותים לאדמת הארץ, לעם ישראל ולתורת ישראל – והחוט המשולש לא במהרה יינתק, ובוודאי לא כשמדובר בחנן פורת. חנן הוא אדם שאי אפשר לעמוד בפניו. כל מה שהוא רצה – השיג. אם לא הצליח להיכנס דרך הדלת, הוא ניסה לפתוח חלון. ואם לא חלון- אז דרך הגג. העיקר לעשות. פעילות פרלמנטרית יכולה להיות מאוד טכנית ומונעת מאינטרסים אבל חנן לא היה כזה. לא הייתה בו שום גאווה, היה בגובה העיניים עם כולם, וגם לא נפגע מאף אחד. הדברים חלפו לו ליד האוזן ולא לקח שום דבר באופן אישי חוץ מהמשימה. כחבר קיבוץ הוא לא קיבל שכר על עבודתו הציבורית ובכל מעשיו פעל לשם שמים, למען העם, התורה והארץ. למשל, הצעות החוק שחנן קידם בכנסת היו הצעות חוק שנגעו לכל אזרח ואזרחית וינקו מהתורה והמצוות. החוק "לא תעמוד על דם רעך", חוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע ועוד. בתקופת עבודתנו יחד ראיתי איך החוט המשולש מתחבר ומתהדק עוד ועוד, והכל - באיש אחד. לצד העשייה הפוליטית השכיל חנן לשלב מפעלים לאומיים של התיישבות, תורה, חינוך וחסד. כמו הקמת ישיבת יריחו בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ולאחר שנמסר השטח, העתיקה הישיבה את מקום מושבה למבואות יריחו. חנן גם תמך בכולל שעסק בלימוד התלמוד הירושלמי והוצאה לאור של כתבי הירושלמי. לאחר שפרש מהכנסת הקים חנן את תנועת אורות, במסגרתה הגברנו את לימוד התורה, חנן ערך וכתב את עלון השבת "מעט מן האור" שחולק באלפי עותקים בכל רחבי הארץ ובעקבותיו הוצאנו לאור שתי מהדורות של ספרים על פרשת השבוע וחגי ישראל. חנן המשיך לפעול כל העת לחיזוק ההתיישבות ולחיזוק הקשר עם אדמת הארץ. נלוויתי אליו לביקורו האחרון בגוש קטיף שכבר עמד בחורבנו. את השבר על חורבן ההתיישבות הוא נשא איתו עד סוף ימיו. תנועת אורות השקיעה רבות גם בעם ישראל במסגרת פרויקט "אורות חסד" מחולקות מדי שנה אלפי מנות מזון לנזקקים לקראת החגים, ילקוטים לקראת החזרה לבתי הספר ושמיכות ואמצעי חימום לקראת החורף. חנן בעצמו היה מגיע למקומות האריזה וההפצה, אורז את המצרכים בקרטונים ומתלווה למתנדבים הרבים שחילקו את מנות המזון למשפחות הנזקקות. גם היום, חמש שנים לאחר לכתו, תנועת אורות ממשיכה את מורשתו של חנן וממשיכה להדק את החוט המשולש: מפעל אורות חסד ממשיך לתרום לחברה, הוקם גרעין תורני "אורות חנן" בשכונת קרית משה ברחובות, וגם החיבור בין הקודש למשרתי הקודש באמצעות "מאמינים במשטרה" – תכנית לגיוס צעירים דתיים לאומיים לשירות במשטרה תוך מתן כלים אמוניים ותורניים. לקראת סוף ימיו נהג חנן לומר "מה לי הכא מה לי התם" – אם הקב"ה רוצה שאגדיל את שמו בעולם הזה - אז אגדיל את שמו פה, ואם הוא רוצה שאגדיל את שמו בעולם הבא - אז אגדיל את שמו שם. זכינו שחנן פועל דרכנו גם משם.
