נפתלי בנט דיבר השבוע על הצורך במסירות נפש על ארץ ישראל. מיד עטו ורעשו עליו כל כלי התקשורת שכבר מזמן שכחו את המושג הזה והחליפוהו במושג אחר. למסור את הנפש בעבור אידיאלים? זה נשמע מטורף, משיחי וקיצוני בעבורם. במקום זאת – תכלית חיינו מן הסתם יאמרו, הוא "הגשמה עצמית". אנחנו חיים בשביל להביא את כוחותינו לידי מימוש, לפתח ולהתפתח. למה לעשות את זה? כי ככה אני מגשים את עצמי ולשיטתם זוהי תכלית החיים. מה שהם לא מבינים שהפחד לדבר על מסירות נפש ובכלל למסור אותה בעבור אידיאל – הוא שמביא למצב הזה שבו ערביי האזור בטוחים שהם יוכלו לנצח אותנו בכוח. אם למסור את הנפש הוא הקו האדום שלעולם לא עוברים –בדיוק שם ינסה האויב לפגוע. הכרזה על מוכנותנו למסור את הנפש על הארץ ומוכנות לקרבות קשים ומרים מול מי שמנסים לנשל אותנו מן הארץ הזו בכוח הזרוע, הייתה מביאה להבנה שאין בכוחה של פגיעה פיזית לפגוע באידיאל שבעבורו אנו נלחמים – מדינה יהודית בארץ ישראל. החל מראש השנה שעבר, כבר יותר משנה, שאזרחי ישראל סופגים טרור על בסיס קבוע ברחובות. אם חשבנו שזה פסק, דאג מחבל ארור בירושלים להזכיר לנו שהמלחמה עודנה קיימת. כשיש מצב חדש – מצב חירום, כשמשתנית המציאות באופן קיצוני וטרוריסטים מסתובבים ברחובות – דרושה תגובה קיצונית שתהלום את המצב החדש. אי אפשר, פשוט בלתי אפשרי – להשאיר את המצב כחיים שבשגרה. אז מה השתנה כתגובה למצב החדש בשנה האחרונה? שום דבר מהותי. יותר אבטחה, שמירה ואכיפה אינם שינוי דרמטי ואיכותי ולא משנים את התפיסה שפיגוע הוא בעצם "שיטת מצליח" עבור מי שהחליט להיות שהיד. או שהצליח לפגע והפך לשהיד, או שמת בנסיון לעשות זאת והפך לשהיד, ובמקרה הטוב ביותר מבחינתו נשאר בכלא והפך לגיבור לאומי המקבל משכורת קבועה מהרשות הפלסטינית. הניסיון למנוע פיגועים חדשים מבלי לשנות את היחס לפיגועים שכבר יצאו אל הפועל מוכיח את עצמו ככישלון. אמנם פוחתים מספר הפיגועים – אבל לא משתנית שלא משתלם לצאת ולבצע אותם. יש לא מעט שינויים שניתן לעשות. השינוי צריך להיות בדמות "תג מחיר לאומי" שממשלת ישראל גובה מהמחבלים ומשפחותיהם. כשמדובר בפיקוח נפש של אזרחי ישראל – כל האופציות צריכות להיות על השולחן. גירוש משפחות המחבלים, עיכול נכסיהם והריסת בית המחבל תוך 24 שעות למשל – יכול להביא להרתעה משמעותית, כמו שכבר הוכח בעבר. בנוסף – כל ניסיון לנשל אותנו מארצנו – צריך להביא לאחיזה גדולה יותר בארץ בדמות בנייה רחבה וענפה במקומות הרגישים ביותר באופן שיוכיח לאויבנו באופן חד משמעי שבמאבק על הארץ הזו לא יוכלו לנצחנו בכוח. ייתכן שבטווח הקרוב תגרם תסיסה בשטח, אולם עם התמדה לטווח הרחוק בוודאי תגיע ההבנה בקרב ההנהגה המסיתה לרצח יהודים שכל פגיעה נותנת לנו לגיטימציה לפגוע באופן ישיר ברעיון "המדינה הפלסטינית" והיא פשוט לא משתלמת. בשביל לעשות את השינויים המשמעותיים הללו – יש צורך בעמידה חזקה, בתמיכה חזקה מהעם, במוכנות לעמוד מול לחצי האומות ויש צורך להעיז לעמוד ולהילחם בכל הדרדרות ביטחונית שיכולה להיות בטווח הקצר – מעין מסירות נפש בעבור נוכחותנו בארץ ישראל. נראה שלא נותרו עוד ברירות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תחליט שהיא מוסרת את הנפש בשביל שהנפשות שבתוכה יוכלו להתקיים בביטחון. "אם אין לך משהו שאתה מוכן למות בעבורו - אין לך בשביל מה לחיות".
