עיון קליל במפת הטרור הערבי-אסלאמי נגד יהודים מעלה תמונה ברורה: הטרור בירושלים גדול, מסובך ואינטנסיבי בעיר זו הרבה יותר מבמקומות אחרים בישראל, שבהם גרה אוכלוסייה ערבית-אסלאמית, דוגמת יפו, נצרת, עכו וחיפה. מאליה עולה השאלה למה דווקא בירושלים? מה הופך את העיר הזו למטרה אטרקטיבית כל כך לטרוריסטים ולטרור? בעבר עמדנו על המרכיב ההיסטורי והדתי של הסכסוך בין ישראל ושכניה, שקיומה של מדינת ישראל ובירתה ירושלים מהווה עבורם אתגר דתי בשל ראייתם את האסלאם כ"דת אמת" ואילו היהדות (כמו הנצרות) היא "דת שקר", ושיבת היהודים לארצם ולעיר בירתם ההיסטורית נתפסת באסלאם כחזרת היהדות להיות "דת אמת" ולכן היא אתגר למעמד של האסלאם בעולם. בנוסף למרכיב הדתי יש גם מרכיב לאומי: קיומה של מדינת ישראל הוא תמונת מראה של כישלון הערבים במניעת הקמתה בשנת 1948 וכישלונות נוספים של האומה הערבית בכל המלחמות, שמטרתן העיקרית הייתה להשמיד את מדינת ישראל כולה. הכישלון המיט בושה על האומה הערבית, ולכן שלום עם ישראל הוא מבחינת הערבים הודאה בכישלונם והנצחת הבושה שנגרמה להם מעצם קיומה של מדינת ישראל. אבל כל זה לא מסביר למה ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו אינם עוסקים בטרור, ואילו ערבים רבים הגרים בירושלים עסוקים בו יומם ולילה. יש מי שמנסה להסביר את ההבדל בנוכחותו של "מסגד אלאקצא", אבל גם זה לא נכון, כי המוסלמים ביפו ובנצרת רואים ב"אלאקצא" מקום קדוש, לא פחות מאלה המתגוררים בירושלים, ובכל זאת הם לא מפגעים ואילו הירושלמים כן. לכן צריך לחפש את ההבדל בין יפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, וירושלים מצד שני. יהיה מי שיטען שההבדל נובע מאורך התקופה שישראל מחזיקה בערים אלו: ארבע הערים הן כבר 68 שנה בתחומי מדינת ישראל, ואילו ירושלים "רק" 50 שנה. האם זה הבדל? ארבע הערים היו שקטות ושלוות, ללא טרור, הרבה לפני שמדינת ישראל הייתה בת 50 שנה, אז למה בירושלים 50 שנה לא הספיקו להרגיע את תושביה הערבים-מוסלמים? התשובה פשוטה: יש הבדל עקרוני בין השליטה הישראלית ביפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד ובין ירושלים מצד שני, וההבדל הוא סופיות השליטה הישראלית: מאז חתימת הסכמי הפסקת האש – לא שלום!!! – בין ישראל ושכנותיה הערביות ברודוס ביולי 1949 הבינו הערבים המתגוררים בארבע הערים שהם הפכו, בעל כורחם, לאזרחים במדינת ישראל, ומצבם זה סופי, או עד שתחוסל (אינשאללה) מדינת ישראל, אבל כל עוד היא קיימת אין להם שום אפשרות אחרת. מבחינתם זה היה סוף המאבק, ומכאן ואילך הם יצטרכו לחיות כך או אחרת תחת שלטון ישראלי, בין אם ירצו בו ובין אם לאו. ההכרה הערבית דה-פקטו במדינת ישראל ב-1949 המחישה להם את בגידת העולם הערבי בהם, ותקוותם לשחרור על ידי מדינות ערב נגוזה. ההכרה הבינלאומית בשליטה הישראלית על עריהם הגבירה את תחושת האין-אונים שלהם מול מדינת ישראל, והם קיבלו עליהם את כללי המשחק החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה, לא מאהבה אלא מכיוון שאין משחק פוליטי אחר שהם יכולים להשתתף בו. אבל החשוב מכול: הם מעולם לא שמעו אף ישראלי, מקצווי הימין עד קצווי השמאל, הקורא למדינת ישראל לוותר על יפו, חיפה, עכו ונצרת ולהחזירן לשליטה ערבית. מול אחדות ישראלית המגובה במדינות ערב והקהילה הבינלאומית הם הבינו שהמאבק הסתיים בכישלון ומעתה עליהם לנווט את חייהם לתמיד ולקדם את ענייניהם בתוך מדינת ישראל ואיתה. לעומתם, ערביי ירושלים חיים במצב נפשי אחר לחלוטין, שעיקרו הוא ששליטת ישראל במזרח ירושלים איננו סוף פסוק. יש לכך גורמים רבים: מצד אחד, הם שומעים השכם והערב ישראלים, המציגים את עצמם כציונים, הקוראים לחלק את ירושלים ולהקים בחלקה המזרחי – המקודש ליהדות יותר משלושת אלפי שנים – בירה למדינה פלסטינית; הם רואים עמותות הזויות כמו "עיר עמים" שהאג'נדה שלהן מכירה בזכות הערבים להקים בירה בירושלים למרות שמעולם ירושלים לא הייתה בירה של שום מדינה ערבית או אסלאמית; הם רואים שממשלות ישראל מאז 1993 לא התנגדו לשים את ירושלים על שולחן המו"מ; הם רואים את הפעילות הרשמית (!!!!) של הרשות הפלסטינית בירושלים; הם רואים שבתי הספר במזרח ירושלים פועלים על פי תכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית וספרי הלימוד שבהם הם אלו שמייצרת הרשות הפלסטינית ושמדינת ישראל איננה מופיעה כלל על מפותיהם; הם רואים את ההזנחה הסביבתית במזרח העיר בניגוד להשקעה בחזות העיר המערבית; הם רואים שאוניברסיטת אלקודס איננה כפופה למועצה להשכלה גבוהה של ישראל; והם רואים עוד אלף הוכחות לכך שישראל איננה רצינית בכוונתה לספח באמת את מזרח ירושלים לשטחה, למרות שעברו כמעט חמישים שנה מאז ש"כבשה" אותה. ערביי ירושלים רואים שבניגוד להסכמי רודוס של 1949 שבהם עמדה ישראל על הכרה ערבית בשליטתה על יפו, חיפה, נצרת ועכו, ישראל לא עמדה על הכרת מצרים וירדן – שחתמו איתה על הסכמי שלום בשנים 1979 ו-1994 – בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, והם רואים איך ישראל מאפשרת לכל צרוע וזב המחזיק מצלמה ומיקרופון לעמוד בירושלים ולכנות אותה "אלקודס הכבושה" לעשות זאת ללא הפרעה ולנהל מתוכה את הג'יהאד התקשורתי שלו נגדה. בעניין זה אני מתכוון במיוחד לערוץ הג'יהאד התקשורתי "אלג'זירה" הממומן בכספי הגז של ממשלת קטאר. ערביי ירושלים שומעים איך הבי בי סי, המשדר מלונדון מכנה את ממשלת ישראל "ממשלת תל אביב" כלומר, מזייף את המציאות כדי לא "להכיר" בירושלים כבירת ישראל; הם רואים איך שאפילו הנשיאים האמריקנים – התומכים בישראל בכל דרך אפשרית – מתנגדים להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים – אגב: המערבית, אפילו לא המזרחית – אפילו שהשגרירות כבר רכשה בה את הקרקע ובנתה כבר את בנייני המגורים לאנשי הסגל; הם רואים שברישומי מחלקת המדינה האמריקנית לא מצוין שהקונסוליה האמריקנית בירושלים היא בישראל; הם קוראים בעיתון שמחלקת המדינה האמריקנית מתנגדת לרישום ילדים בעלי אזרחות אמריקנית שנולדו בירושלים לכתוב בתעודת הלידה שהם נולדו בירושלים, ישראל, אלא רק בירושלים, כאילו שעיר זו נמצאת בחלל; ולאחרונה הם למדו ממחלקת המדינה שהנשיא אובמה היה בהלוויית שמעון פרס בירושלים, לא בישראל. ערביי ירושלים שומעים שיש אפילו יהודים בארה"ב ובאירופה, חברים בארגונים אמריקניים כמו J-Street, ו-Jewish Voice for Peace, וארופיים כמו J-Call ו-Jews For Justice For Palestine , שמקדמים ויתורים של ישראל במזרח ירושלים; כמו שהם שומעים שגם בתי "הילל" בכמה אוניברסיטאות אמריקניות שלא מרשים לסטודנטים היהודיים לקיים אירועים ביום ירושלים כי זה עניין "שנוי במחלוקת"; והקרן החדשה לישראל פועלת מתוך ישראל לקדם אג'נדה זו גם כן. ערביי ירושלים שומעים שהעמים האירופים גם הם, למרות חטאיהם הנוראים נגד היהודים לאורך דורות רבים, כולל במלחמת העולם השנייה, אינם מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, ואפילו מדינות ידידות חמות של ישראל בכל רחבי העולם מחזיקות שגרירויות בתל אביב, לא בירושלים. כל הדברים הללו ביחד, החל מהיחס של ישראל ויהודים לירושלים, דרך יחס העולם הערבי וכלה ביחס העולם הרחב לבירת ישראל, מעניק לתושבי ירושלים את התחושה, שאם יפגעו, ירצחו, ידרסו, ישרפו – ובקיצור: יתנגדו ויפעילו טרור, יגיע יום והישראלים יתעייפו, יתייאשו, ירימו ידיים ויעזבו את אלקודס לערבים-המוסלמים, כפי שהייתה מאז שכבשו אותה מהביזנטים בשנת 638 לסה"נ עד לכיבוש הבריטי בשנת 1917, וכמו שהייתה תחת הכיבוש הירדני הלא חוקי ולא לגיטימי בין 1948 ו-1967. בניגוד למצב הנפשי של ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו, שהתייאשו וקיבלו את תבוסת 1948 כסופית, ערביי ירושלים עדיין לא השתכנעו שתבוסת 1967 היא סופית. הם מעודדים מהיחס של חלק מהישראלים, חלק מהיהודים בארה"ב ובעולם, העמים הערבים ועמי העולם, וזה מה שדוחף אותם לטרור האבנים, הבקבוקים, הסכינים, הפיצוצים, הדריסות והיריות. התקווה – לא הייאוש – היא הגורם לטרור בירושלים, ומי שנוטע בהם את התקווה הם חלק מהישראלים והיהודים, כל הערבים, חלק מהאמריקנים ושאר "ידידי" ישראל ברחבי העולם, שלא מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית. ביום שישראל תהיה מאוחדת בעניין ירושלים, ותשכנע את שאר העולם לקבל את שחרור ירושלים בשנת 1967 כמו שקיבלו את שחרור יפו, חיפה, נצרת ועכו שמונה עשרה שנים קודם לכן, אז ערביי ירושלים יתייאשו ויקבלו עליהם את הדין, בדיוק כמו שקרה לערביי הערים האחרות, ויחפשו כמוהם – וימצאו!!! - את הדרכים איך לחיות עם ישראל בשלום. שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו שלטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זה השלום היחיד שיש באזור הזה, וככל שישראל תבין זאת מוקדם יותר כך היא תקצר את ייסוריה ואת דרכה להתקיים בשלום באזור משברי זה. סוגיית ירושלים אינה יוצאת מהכלל, ורק ביום שערביי ירושלים יבינו שמאבקם להוציא את ירושלים מתחומי ישראל הסתיים בכישלונם המוחלט יחדל הטרור כפי שחדל בערים אחרות בעלות אוכלוסייה ערבית בישראל. חתימה טובה וחג שמח לכולנו.
