אין ספק שבין כל הפארסות שעיטרו בשנה האחרונה את מסדרונות האו"ם על נספחיו השונים, ההחלטה שהתקבלה השבוע באונסק"ו יכולה לתפוס מקום של כבוד. כמובן, במישור האמוציונלי מדובר בהחלטה מקוממת, מרתיחה, יריקה מתריסה בפניה של ההיסטוריה היהודית עתיקת היומין. כבר הושמעו שלל התבטאויות מקוריות בניסיון להמחיש את גודל האבסורד, לא אנסה להתחרות בהם אלא להציע ראיה אחרת: כאשר ניגשים לבחון סוגיות של פוליטיקה בינלאומית, חשוב לדעת להתנתק מהאמוציות ולבחון את המצב בצורה מפוכחת. כפי שידוע היטב לאנשי משרד החוץ, כל עוד מדובר בחלק מהניסיון לפגוע בישראל, מדינות ערב יצליחו להעביר באו"ם גם החלטה הקובעת שכדור הארץ מרובע. השאלה היא לא האם יש לגוש האנטי ישראלי כוח במוסדות האו"ם, אלא האם הוא מנצל אותו בחוכמה. אם לשפוט על פי החלטת אונסק"ו האחרונה, התשובה לכך שלילית. כפי שאני מבקש לטעון: במבט מפוקח ונטול אמוציות מתברר שהחלטה שכזו דווקא משרתת את האינטרס הישראלי ומשקפת היעדר חשיבה ארוכת טווח בצד הפלסטיני. כדי להבין טענה משונה שכזו ראשית כל עלינו להסכים על נקודת המוצא העיקרית: הקמתה של מדינה פלסטינית תיצור תסבוכת ארוכת טווח למדינת ישראל. לאזור ששורר גם כך בכאוס יתחילו להיכנס גורמים עוינים למדינת ישראל ועוינים זה לזה כדוגמת סעודיה ואיראן. מרוץ החימוש וההשפעה שיתפתח בתוך גבולותיה של מדינה פלסטינית עתידית, בנוסף למנגנוני השחיתות (שסביר שלא ייעלמו לפתע עם המעבר לכלכלה עצמאית) הם מתכון בטוח לחוסר יציבות שיפגע ראשית כל במדינת ישראל. לכן, על אף שוודאי ישנם רבים שיחלקו עלי, האינטרס הישראלי הוא מניעת הקמת מדינה שכזו בכל מחיר. לאחר מכן עלינו לבחון שתי שאלות חשובות: השאלה הראשונה היא מהי מידת ההשפעה של הלחץ הבינלאומי באופן כללי, ומה הם התהליכים הפנים ישראלים הדרושים כדי להפוך לחץ שכזה לאפקטיבי יותר. זוג שאלות אלו קשור למעשה בטבורו. חשוב לזכור שעל אף שלחץ בינלאומי עשוי להיות אפקטיבי בתנאים מסוימים הוא אינו כל – יכול. מידת הצלחתו תלויה במטרה אותו הוא מבקש להשיג ומושפעת משלל פרמטרים אחרים כמו רמת התיאום בין הגופים המפעילים אותו ודעת הקהל במדינה המושפעת. בנוגע למטרת הלחץ, סביר להניח, אלא אם כן מדובר באיום בהפעלת כוח או סנקציות כלכליות חריפות במיוחד, שמדינות לא יפעלו בניגוד לעקרונות מהותיים שאותם הן תופסות כחיוניים לביטחונם הלאומי. גם לא בעקבות לחץ בינ"ל. זהו הגיון פשוט של ממה נפשך: אם הנזק שנגרם עקב הכניעה ללחץ זהה לנזק שיגרמו הסנקציות – לשם מה להיכנע להן? לכן, כל עוד הדעה הרווחת בישראל היא שהקמת מדינה פלסטינית פוגעת בביטחון הלאומי, קשה לדמיין מצב בו לחץ בינלאומי כופה נסיגה ישראלית לקווי 67'. כאן נכנסת לתמונה השאלה השנייה: אילו תהליכים פנים ישראלים דרושים כדי להפוך לחץ שכזה לאפקטיבי? לאור ההבנה בדבר יכולותיו המוגבלות של לחץ בינלאומי ניתן לגזור מסקנה נוספת: כדי שללחץ בינלאומי תהיה השפעה על ישראל בסוגיית קווי 67', דרוש ראשית כל גוש פוליטי פנים ישראלי, כמה שיותר רחב שיתפוס את דרישת הקהילייה הבינ"ל, כמשרתת, או לפחות לא סותרת את האינטרס הישראלי. במילים אחרות: המשתנה החשוב ביותר בסוגיה הישראלית - פלסטינית הוא דעת הקהל הישראלי ולא הקונצנזוס הבינ"ל. חשוב להדגיש שלא מדובר דווקא בקונצנזוס המתנקז למפלגה אחת או אפילו לא כזה שדורש רוב. כל עוד דעת הקהל הישראלית לא שוללת באופן מוחלט את הקמתה של מדינה פלסטינית, הלחץ הבינ"ל עשוי להצליח לכפות על ממשלת ישראל נקיטת צעדים בהם לא הייתה תומכת מלכתחילה. כרגע, כפי שניתן לראות, במדינת ישראל דווקא שוררת הסכמה עקרונית, רחבה יחסית, לקיומה של מדינה פלסטינית במתכונת כזו או אחרת. למרבה המזל, מדינות ערב שמעולם לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות פועלות באופן שיטתי כדי למוטט את היסודות האחרונים שמעמדים את חלום מדינת פלסטין. בנקודה זו נכנסת לתמונה החלטת אונסק"ו האחרונה. לא ברור מה מדינות ערב קיוו שיקרה, מה שניתן לדעת בוודאות הוא שהחלטה כה הזויה בפורום בינלאומי כל כך מרכזי, במיוחד בנושא הכותל, מעמידה באור מגוחך את תומכיה הישראלים של התביעה הלאומית הפלסטינית. ככל שהאו"ם ייתפס כיותר אנטי ישראלי בדעת הקהל הפנימית, כך יקטן המחנה הפוליטי הרואה בגחמותיו כמשרתות את האינטרס הישראלי. ככל שמחנה זה יקטן, סיכויי ההשפעה של לחץ בינלאומי עתידי מצטמקים גם הם ואיתם עתיד המדינה הפלסטינית. כמו כל עם נורמלי אחר, גם העם היהודי לא אוהב שעושים ממנו צחוק, וודאי לא על חשבון נכסיו ההיסטוריים. הקהילייה הבינלאומית מנסה ללכת "ראש בקיר" כדי לכפות על ישראל את הקמתה של המדינה הפלסטינית. מי שהולך "ראש בקיר" סופו שישבור את האף, אותנו לפחות זה משרת.
