ואז הקריין הודיע ברדיו שבוב דילן זכה בפרס נובל לספרות ולמרות שבהתחלה לא הבנתי מה הקשר, גל חמים ומתוק של חום הציף אותי בגלל שידעתי שלמרות הגיחה של דילן לנצרות (בשנת 1982 חזר דילן הביתה והחל ללמוד במרכז החסידי של חב"ד כולל ביקור אצל הרבי) הבן אדם יהודי, ובהחלט משלנו. אבל אם ההכרזה של דילן כזוכה בפרס נובל לספרות (ינוח עגנון על משכבו בשלום) נגעה בעצבים היהודים שלנו, הרי שתגובתו ה'דילנית' בכלל הייתה חגיגה לחושים הציונים שלנו: עד לכתיבת שורות אלו, בוב דילן, שלקח את ה'קוליות' למחוזות חדשים והפך אותה לאומנות, טרם החזיר תשובה לחברי וועדת הפרס והבהיר האם הטרובדור ירום הודו מתכוון לכלכך את רגליו במסדרונות שטוקהולם וללחוץ את ידו של מלך שבדיה, קרל השישה עשר גוסטב. ההתנהגות של דילן, באנדרסטיימנט, מחרפנת לגמרי את השבדים שלא יודעים איך לאכול את היהודי הזה, שבכלל קוראים לו: רוברט אלן צימרמן ונוהג להעלות לתורה תחת השם: שבתאי זיסל בן אברהם. הכי שטיסל שבעולם. פר ווסטברג, חבר בכיר בוועדת הפרס אמר על התנהגותו של דילן: "זה צעד חסר תקדים, יהיר ולא מנומס". תודו שיש משהו בדבריו של ווסטברג, שכן מה הצעד הבא? זריקת גיליון הפרסום של 'איקאה' לפח המחזור? * אם נתעלם מכל רעשי הרקע של פסטיבל הספרות של דילן, יש בצעד שלו, הצפוי והמובן כל כך לקהל אוהדיו, הרבה מן ההשראה בכך שהוא מחזיר את השיגעון האובססיבי האנושי ברדיפה אחרי הפרס הנחשב ביותר בעולם לקצת פרופורציות: נכון, מדובר בהרבה כסף ותהילת עולם ונגזרות ברורות של כבוד לאן שלא תלך, אבל בשורה התחתונה, לא הפרס הזה יקבע האם יצירתו של מישהו ראויה, הנה, מגיע לו דילן, ומכריז בשתיקתו שמפעל חייו גדול וראוי יותר ולא צריך את האישור המיוחל של שרה דניוס, מזכירת ועדת הפרס בכדי שיקבל את הכבוד וההכרה הראויים לו. אתה הבנת את זה, עמוס? בתגובתו, החזיר דילן את פרס הנובל למה שכבר שכחנו שהוא אמור להיות: החלטה של חבורת אנשים מקושרים ומנופחים לדעת, שמתבשמים מעצמם ובטוחה שהיא משכתבת את ההיסטוריה בהבל פיה, שהרי לך תסביר בעוד שישים שנה, איך התחילה הבדיחה שהעניקה את פרס נובל לשלום לברק אובמה. בעולם של תארים ואישורים, מגיע בוב דילן ובעצם מראה לנו בזלזול המופגן שלו בקודים החברתיים של שטוקהולם שהכול הבל הבלים . והאמת, רק על זה הייתי מעניק לו עוד פרס, כי אם יש משהו שהוא יותר עוצמתי מלקבל את הנובל, זו בעצם היכולת לסרב לו. "האדם" אמר כבר הסוציולוג צ'ארלס הורטון קולי במשפט שמתקשר עכשיו יותר מתמיד לכל סוגיית דילן: "הוא לא מה שהוא חושב שהוא. והוא לא מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא". כולנו יודעים ומרגישים בהתנהגות היומיומית שלנו, עד כמה שהורטון צדק ושמשפט זה תקף לכולם. בעצם, כמעט לכולם.
