הקרב על מוסול, שמתנהל בימים אלו בין כוחות עיראקיים וכורדיים לבין כוחות "המדינה האסלאמית", מוצג בתקשורת כקרב בין בני אור לבני חושך. הסיפורים על הזוועות שמחוללים אנשי דאע"ש מצמררים את הקוראים והדיווחים על גבורתם של הלוחמים הכורדים (שבישראל נתפשים עדיין כלוחמי גרילה רומנטיים) מעוררים גאווה ותקווה. אלא שהסיפור הזה בעייתי למדי. קושי אחד הוא שהסיפור של "טובים נגד רעים" מבוסס על ההנחה ש"המדינה האסלאמית" היא אכן מדינה. כוחה של מדינה טמון בשטח שלה ובאזרחים שלה, ובעיקר ביכולת להשתמש בהם כדי לקדם את האינטרסים של אותה מדינה. אבל האמת היא, שלמדינה האסלאמית אין באמת שטח או אזרחים. היא כן משתרעת בין סוריה לעיראק, ואפילו יש לה שליט מוצהר, החליף אבראהים (אבו בכר אל בגדאדי). אבל המדינה האסלאמית מעולם לא נקטה בצעדים מוחשיים לבצר את השטח בו היא שולטת כאשר היא בעצמה מבטאת התנגדות לכל משטר "המדינות", שלטענתה נכפה על המזרח התיכון. אנשי דאע"ש מכל העולם דאגו לשרוף את הדרכונים שלהם כשהגיעו אל המדינה האסלאמית, אבל זו לא הוציאה מעולם דרכונים משלה. ההתרחבות של המדינה האסלאמית לא מתבצעת על פי תכנית על, כפי שנהוג לפעמים לתאר. שטח הוא משאב ויש להשתמש בו כבכל משאב אחר. האנשים שחיים תחת שלטונה של המדינה האסלאמית קשורים אליה בקשר של פחד. בתחילת ההתפשטות שלהם, הקפידו אנשי דאע"ש להציע לתושבי השטחים שכבשו סדר ובטחון כלכלי שהיוו חידוש ב-"מערב הפרוע" של עיראק וסוריה. היו גם רבים שתמכו במאבקו של הארגון כחלק ממאבק סוני נגד שיעים ועלווים מדכאים. זהו כבר איננו המצב. במסורת האסלאמית הקלאסית, מדינה אסלאמית מחויבת לדאוג לרווחת אזרחיה ולכן היא זוכה לנאמנותם. לחליפות של דאע"ש מעולם לא היו אזרחים במובן הזה וגם לא יהיו לה. המדינה האסלאמית, אם כן, היא לא באמת מדינה. הניסיון לספר סיפור קלאסי, במסגרתו המדינה העיראקית כובשת את בירת המדינה האסלאמית ומניפה מעליה את דגל עיראק, הוא ניסיון שאיננו תואם את המציאות. אבל אם לא מדובר במדינה, אולי למעשה מדובר בארגון טרור בסגנון אלקאעדה, רשע מסוג שאנחנו מכירים ויודעים היטב? אולי זה ארגון שמונהג עלי ידי רשע ראשי ומאחוריו צבא עוזרים ומפקדים רשעים לא פחות? דאע"ש הוא לא אלקאעדה. החליפות, כך אומרים אנשי דאע"ש בעצמם, היא שלב בדרך. המאבק שלהם איננו מאבק היררכי. למרות הרטוריקה שמדגישה את הצורך לציית לחליף, דאע"ש פועל אחרת בכל מקום בעולם ומתאים את עצמו לצרכים ולסמלים של תומכיו השונים. באורלנדו הוא ממריץ טבח במועדון, בצרפת עריפת ראש של כומר אבל גם פיגוע המוני על הטיילת בניס, במינסוטה מסע דקירות בקניון וכו' . דאע"ש ישמח לשמור על בירותיו במוסול וברקה שבסוריה, אבל אין לו שום תמריץ להתאבד עליהם. דאע"ש לא מתאבד כיוון שהוא לא ארגון וגם לא מדינה. הוא איננו ישות תכליתית ולכן אין לו סיבה להקריב את כל מאודו על שום מזבח. דאע"ש הוא רעיון. הוא קיים בכל מקום שבו יש מי שמאמין. דם ואש ותמרות עשן מגבירים אמונה ולא מצמצמים אותה. מכת המוות שמנסים הכורדים והעיראקים להנחית על הביטוי הגשמי, הנקודתי, של דאע"ש איננה שינוי מגמה וודאי שהיא לא פתרון. היא מספקת עוד מאותו דבר מוכר ולכן היא לא יותר מפלסטר על פצע פתוח.
