בים המלל מסביב לדיון האנטי-ישראלי במועצת הביטחון והופעתו המקוממת של נציג "בצלם", התעלמה דעת הקהל מ"פרט קטן": תפקידה של מצרים כאחת היוזמות של חגיגת השטנה הזאת. לא נעים. הרי מדובר באחת ממייסדות החוג החדש של חובבי ישראל במזה"ת, "המועדון האזורי", התקווה האחרונה להצלת השלום, לאחר שנכזבה התוחלת מן הפרטנר הפלסטיני. אנחנו מהלכים עם הגנרל סיסי על בהונות הרגלים ומשחררים רק רמזי רמזים על חוויות משותפות אינטימיות - מודיעיניות, ביטחוניות – הכל בחשאי, שלא לקלקל (את מה , בעצם?). אבל מה עושים והפרטנר החדש, שאין לו עכבות כאלה, מנחית עלינו לעיני כל, בכיכר העיר של העולם, יריקה עסיסית שכזאת? ישראל הרשמית עשתה עצמה כאלו ירד גשם. וכך, גם בסיבוב החדש, ה"אזורי", ישראל היא ילד-הכאפות. ישראל עברה בשתיקה גם על סטירת הלחי הירדנית, עוד חברה חשובה ב"מועדון האזורי". ביחד עם שלטונות רמאללה הגישה ירדן לוועדת החוץ של אונסקו את הצעת ההחלטה שהתעלמה מן הזיקה היהודית להר הבית, לכותל ולירושלים, ועל כך הוסיף דובר הממלכה הירדנית, מוחמד אל מואמני, ש"אם ישראל לא תציית לחוק הבינלאומי, תפעיל ירדן מאמצים דיפלומטיים להוכחת מעמדה ההיסטורי של ירושלים", כלומר - 'תוכיח', שאין ליהודים מעמד היסטורי בעיר! וגם על ה'איום' הגרוטסקי הזה ישראל לא הגיבה, ושוב - שלא לקלקל את האידיליה "האזורית". כל התנהגותנו בירושלים זה כמעט 50 שנה, מרגע שחזרנו לעיר, מאשרת כביכול את התרמית ההיסטורית הערבית. שהרי איך אחרת יסביר לעצמו 'הערבי ברחוב' את המעמד המיוחד שישראל העניקה לירדן בהר הבית ובסביבתו הנושקת לכותל המערבי? מדוע העבירה סמכויות ריבוניות לידי הווקף הירדני ואף הורתה לשוטריה לעצום עין כאשר הללו מבזים ומשפילים יהודים שמבקרים בהר? ולמה אפשרה לווקף הזה להשמיד בהר כל עתיקה הקודמת לכיבוש המוסלמי? איזו ממשלה שפויה היתה נוהגת כך, אלו באמת בתי המקדש הקדמונים שלה היו קבורים שם? ואיך התירה לבנות מתחת להר את אחד המסגדים הגדולים בעולם, בעוד יהודים המחזיקים ספר קודש או אפילו ממלמלים בשפתותיהם מושלכים לכלא? כך נוהגת מדינה שבאמת יש לה שם אוצרות לאומיים? וזכות הווטו שהעניקה לירדנים למנוע שיקום שער המוגרבים וכל בינוי ברחבת הכותל – לכל זה היתה המעצמה הצבאית החזקה באזור נכנעת, אלו האמינה שבאמת יש לה שם זכויות היסטוריות? עינינו הרואות, שיש לירדן על מה לבסס את איומו של אל-מואמני 'להוכיח' שאין ליהודים זכויות היסטוריות בירושלים, וההוכחה הראשית היא התנהגותה של ישראל בעצמה! ההתבטלות הישראלית בפני ירדן ימיה כימי המדינה. כאשר שליטי ירדן, מהמלך חוסיין המנוח ודרומה, מרשים לעצמם לנזוף בישראל ולהטיף לה על הפרות כביכול של המשפט הבינלאומי, המדינה אינה מזכירה להם את פיצוצם והריסתם של כל בתי הכנסת בעיר העתיקה, את עקירת מצבות הר הזיתים לבניית בתי שימוש ולסלילת כבישים, את שמירת ארצם "נקייה מיהודים" ומניעתם כל גישה ליהודים למקומות הקדושים, בניגוד להתחייבותם הבינלאומית. ישראל הרשמית מעולם לא השיבה להם בשאלה המתבקשת: מי אתם שתטיפו לנו? גרוע מכך: לטובת ירדן וויתרנו על טענת הצדק שלנו בשערי האומות והותרנו לעצמנו רק את התירוץ העלוב של 'ביטחון', למרות שאין באמת עם "ירדני", והרוב הגדול שם רואה את עצמו כ'פלסטיני' ואת ארצו כחלק מ'פלסטין', ולמרות שהבריטים, בחלקם את "פלסטיין" ב-1922, כבר הפרישו שלושה רבעים משטח "הבית הלאומי היהודי" לטובת הלאומיות הערבית שהתעוררה, קרי: המדינה הפלסטינית המיוחלת. ובכל זאת, את טענת אי הצדק שבכוונה לקצץ גם ברבע השטח שנותר ליהודים כדי להקים שתי מדינות לקוראים עצמם "פלסטינים", אחת "ירדן", אחת "פלסטין", אנו משתיקים – לטובת רומן, אמתי או מדומה, המתנהל תמיד רק מתחת לשולחן, והצד השני משום מה אינו מחויב לו. מדינת ישראל מתהלכת עם רגש נחיתות לא רק כלפי שכניה הערבים. 68 שנות עצמאות מדינית אינן משנות אופי, אינן מחוללות מוטציות בגנים. גם רוסיה וסין הצביעו באונסקו בעד ההחלטה המוחקת את זהותנו הלאומית. נתניהו מתפאר בפומבי ביחסינו החמים עם סין ומטפח (בצדק) יחסים טובים עם רוסיה. מדוע לא הוגשה לפחות מחאה דיפלומטית מנומסת על הפגיעה הבוטה הזו – לא רק בכבודה של אומה ידידותית, אלא גם באמת ההיסטורית וביסודות התרבות המערבית?
