1.

כל אימת שמגיעה פרשת נח, שבה ועולה דמותו של 'הצדיק בפעלץ'. אמנם האיש היה 'צדיק תמים' – מה לנו גדול מתואר זה?! - שניהל חייו על פי הנחיות ישירות מפי הגבורה ממש, אבל שמר אותן לעצמו בלבד. בבחינת אני את נפשי הצלתי.

בפרשה הבאה, לך לך, נקרא על צדיק ענק נוסף, אברהם אבינו, שחי עשרה דורות אחרי נח. שניהם הכירו את בורא עולם, זכו לקשר ישיר עימו. אבל נח לא הפיץ את המידע הקריטי. והתוצאה: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". אברהם, לעומתו, שיתף את כל מי שרק אפשר במידע החיוני: יש מנהיג לבירה!

וכך אירע, שכששמע נח שמבול צפוי לעולם, הוא לא ניסה להתמודד מול רוע הגזירה. להציל את העולם. כלום. רק בנה תיבה להצלת עצמו ומשפחתו. אבל אברהם, כשקיבל מידע דומה לגבי חורבנה של סדום, הוא נחלץ להגנתה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?", ואף התפלמס: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"...

2.

רבי מנחם מענדל מקוצק, היה זה שהמציא את הביטוי הכל כך חד וקולע - 'צדיק בפעלץ' (המונח פעלץ משמעותו באידיש פרווה). יש צדיקים מסוגו של נח המתעטפים בפרווה כשקר להם, ודי להם. סוג של אגו. וישנו הצדיק האולטימטיבי, האמיתי, שידליק תנור למען ייחם לכ-ו-ל-ם. סוג של איכפתיות לגורל הכלל.

הצדיקים ואנשי המוסר שפיזר הקב"ה בכל הדורות מאז נח ואברהם, נחלקו לשני סוגים. הצדיקים בפעלץ שדאגו רק לעצמם ולאנ"ש – ושכל השאר ימותו בחטאם; והצדיקים טהורים, שכדברי הראי"ה קוק "אינם קובלים על הרישעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה". דאגו לכולם.

3.

הציונות הדתית תמיד העדיפה את דרכו של אברהם אבינו. כבר בתחילת דרכה של התנועה הציונית, התלבטו שלומי אמוני ישראל באירופה, אם לעלות על עגלת התחיה הלאומית, ולהצטרף לקריאה 'גאולה עכשיו!', או שמא להשתבלל ולהתבדל בתוך חומות הגיטו הדחוק, ולהמתין בחוסר מעש לחסדי שמים.

הציונות הדתית קיבלה החלטה גורלית, ללכת בדרכו של אברהם. היא הצטרפה למסע ההיסטורי, בתקווה ובתפילה ש"הישן יתחדש והחדש יתקדש", ושיתגדל ויתקדש שמיה רבא בעולמו. היא דחתה את הגישה הנגדית: "חדש אסור מן התורה", שמשמעותה המתנה בבור גלותא בחיבוק ידיים, עד ייירדו משמים מִקדש של אש ומדינה על מגש של כסף. לשם כך אף אימצו אגדתות נידחות ("שלוש שבועות השביע וכו'") שהפכו בעיניהם להלכה מדאורייתא. 

4.

בסופו של דבר ההליכה בדרכו של אברהם התבררה כרצויה, לא רק לבריות אלא גם למקום. נח, למרות צדיקותו המופלגת ("צַדִּיק תָּמִים") הוביל את דורו למבול, שהשמיד את הכל. גם הכיתות שהלכו לימים בדרכו של נח, סיימו את הכל במבול של אש ובזוועות אושוויץ. רק מי שבחל בתפיסת 'שב ואל תעשה', ואימץ את חזון ה'איתערותא דלתתא', ניצול מן התופת.

גם כאן בארץ זרקה הציונות הדתית את הפרווה, ועשתה הכל להדביק את הסביבה בחמימותה של שלהבת התחיה הלאומית. במקום להתבדל בגיטאות, היא התפזרה על פני כל הארץ. במקום להשתבלל, היא תרמה חלקה בבנייתו ובהגנתו של הבית השלישי. בניה המיתו עצמם לא רק באוהלה של תורה, אלא גם על משמר קיומה הפיסי של האומה.

5.

אלא שבעשורים האחרונים נדמה היה שחלה התרופפות בתפיסה זו, ושיבה מסויימת לצדיקות בפרווה, לתפיסה הכיתתית, המיגזרית, של אני את נפשי הצלתי – ושיישרפו כל השאר. הלעיטהו לרשע וימות. מה איכפת לנו ממנו?

וכך ראינו יותר ויותר שכונות נפרדות, יישובים נפרדים, המצאות של הלכות שלא שיערום אבותינו (למשל, איסור העליה להר הבית והפקרתו ביודעין לידי הצורר האיסלמיסטי, והכל תוך הוצאת לעז מר על גדולי הדורות שעלו והתפללו במרומי ההר) והררי חומרעס התלויים בשערה ומתחדשים לבקרים: בנושא הגיור - שתוצאתן קוּלות נוראות בהתבוללות; בסוגיית השמיטה - שמפרנסת את רוצחי החמאס ואת חקלאי חו"ל; בשדה החינוך - הקמת בתי"ס ייחודיים לאנ"ש, צימצום לימודים כלליים 'בלתי נחוצים'; בתחום הפוליטי - בעד פוליטיקאים 'שחורים' אנטי ציונים, ונגד נשים בפוליטיקה – ולבסוף קוצרים סוּפה: דיינים, רבנים ואחרים שחומרעס'תָּם אוּמנותם; ובנושא הדרת נשים - איסור על לימוד תורה מעמיק לנשים, הדרתן ממוסדות ציבור, ועוד. העיקר, שאני את נפשי הצלתי.

6.

למרבה השמחה החלו לקלוט במקומותינו ששיטת הצדיקות בפעלץ, נוסח נח, מובילה לכיוון אחד – מבול, רח"ל. הדרך העולה בית א-ל היא דרכו של אברהם אבינו: עם הפנים לכלל ישראל, ולא רק להשתבללות של רֶבּ ישראל.