לפרופ' אהרון ברק, נשיאו המיתולוגי של ביהמ"ש העליון הייתה מדיניות עיקשת ועקבית שאסרה על שופטים להתראיין לעיתונות הכתובה והאלקטרוני. בזמנו הוקמה מערכת דוברות משומנת שבדרך כלל הצליחה לחסוך מהציבור את המראה המביך של שופט מגמגם ומלעלע מול המצלמה בעימות עם שאלה מביכה, או חלילה, חמור יותר, כאשר שופט נחשף בבורות או אמירה מטופשת בפריים טיים. כבוד מערכת המשפט ניצל בזכות הריחוק שנגזר על שופטים בהווה וגם בדימוס. שקט המופר מפעם לפעם על ידי שופטים סוררים המתקשים להשלים עם פרישתם ומפרשנים ומהגגים מנהמת ליבם מול המיקרופון שהעיתונאי האמיץ מרכין ביראת כבוד בפניו של המרואיין. כזה היה הריאיון שנתן המשנה לנשיא בדימוס כבוד השופט אליהו מצא לכתב רשות השידור (בינתיים בפירוק) ביומן הצהריים. כבוד השופט בדימוס יצא חוצץ נגד כוונת השרה שקד והח"כ אילטוב להחזיר את המצב ולפיו שופטי העליון נבחרים ברוב רגיל של חברי הוועדה ולא ברוב מיוחס ומיוחד כפי הנהוג בשנים האחרונות (אגב, לא בטוח בכלל שמדובר בהסדר טוב וראוי יותר). למה לשנות? הקשה בחריפות השופט מצא, והחליק בשתיקה על מנהגם של שופטי העליון שבוועדה לתאם עמדות אחידות ולסרס את עבודת הוועדה באופן הכופה את עמדת השופטים על יתר חברי הוועדה, משל היו קרטל הקובע לשבט או לחסד את גורל המינויים. השופט מצא לא הסתפק בסוגיה זו ושטח את משנתו בשלל סוגיות נוספות שעל סדר היום כמו פירוק תאגיד השידור וחוק ההסדרה של עמונה, כאשר עמדותיו של כבוד השופט מתבססות על "העיתון שקראתי הבוקר". מביכה במיוחד הייתה התייחסותו של השופט מצא לחוק ההסדרה ולפינויה הצפוי של עמונה. בפסקנות קבע השופט מצא כי לכנסת אין סמכות לחוקק חוקים באיו"ש, "זה שטח כבוש" הפטיר, כך, על גלי האתר בלי למצמץ, כשאמוץ שפירא מגמגם משהו על סמכויות המפקד הצבאי. ניחא, שאלת הכיבוש שנויה במחלוקת משפטית מאז ומעולם ואת דו"ח ועדת לוי לא ניתן לדחוק אל מתחת לשטיח, אבל אף לשיטת "בצלם" הכנסת חוקקה עשרות חוקים שהוחלו על שטחי איו"ש. חוקים, שמכוחם אזרחי ישראל הנמצאים באיו"ש חיים תחת חוקי הכנסת הפליליים, האזרחיים והמנהליים וכלה בחוקי יישום תכנית ההתנתקות, יישום הסכמים עם הרש"פ. זה היה מביך לשמוע את השופט הבכיר והדעתן טועה בדבר, משנה ומקלקל את השורה. סוגיית עמונה והסדרתה היא אכן סוגיה כבדת משקל אשר מעורבים בו ספינים מכל צד ועבר ואין פה עתירת אמת של פלשתינאים שגבולם הוסג, ועמידתם של העותרים הינה פוליטית לגופה. בג"ץ, אם היה חפץ, היה משלח את העותרים כלעומת שבאו ממש כפי שעשה לא פעם שעה שהוגשו עתירות נגד פולשים בדואים בנגב- אבל לא, בג"ץ גזר פינוי ונקב במועד שינוי המצב בחקיקה, משדר אי נוחות נוכח שינוי כללי המשחק, שינוי שאינו כל כך נדיר במחוזותינו. כלום צריך לחזור ולספר על אלפי ההולכים לבנות את ביתם בגוש קטיף, ואז בקפריזה של ראש ממשלה, שהוא ואנשי חוותו מצאו עצמם בחקירה פלילית, החריבו את עולמם בחקיקה חפוזה בזבזנית ומסוכנת שבית המשפט העליון מאשר אותה ברוב דעות מוחץ. חוק ההסדרה מוסרי יותר, צודק יותר ופוגע הרבה פחות בכל פלשתינאי, מהפגיעה באזרחי ישראל תושבי גוש קטיף, ואף על פי כן אתה שומע את הגמגומים הצדקניים של חכי"ם מימין ומשמאל, אתה רואה את הרפיסות של היועץ המשפטי לממשלה, את הרוח המנשבת מהיכל המשפט שעל חורבות שיח באדר את כבודה של מערכת המשפט מול השימוש בכלי החקיקה הנוהגים ואתה יכול להניח כי האגו ורוממות שלטון החוק יביסו את ניסיונות ההסדרה. אף על פי כן, נשוב לדבריו של שמעון החשמונאי "לא ארץ נכריה לקחנו", ועמונה דרך האבות ועפרה הם ארצנו, והאמינו לי בעולם הנאור במוסדות האו"ם ואונסקו ימשיכו לגנות אותנו עם בג"ץ ובלעדיו עם בצלם או בלעדיו. מכתבה של הנשיאה נאור השובר את הכלים והכללים מגלים את מה שחשדנו בו זה מכבר, השופטים בשר ודם המה, לא מלאכים צחורי כנף חפים מאגו ואג'נדות, משום מה מקנן בלבי החשש שאנשי עמונה ישלמו את המחיר שיהיה מגובה בק"נ טעמים משפטיים ונמלצים כמובן.
