שאלה: האם מותר למורה להיעדר משיעור או לאחר לשיעור? תשובה: את הדיון צריך לחלק לשני חלקים: א. חובת המורה לעמוד בתנאי העסקתו - ככל שכיר המחויב למעבידו. ב. חובתו היתרה של מורה למקצועות קודש והאיסור לבטל תורה מתלמידיו. חובת שכיר למעסיקו כל שכיר חייב לעבוד בזמן העבודה, וברור שכל התעסקות בעניינים שאינם קשורים לעבודה הינם גזל בעל הבית. בברייתא במסכת ברכות שנינו שפועלים מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית, וכך נפסק בשו"ע (או"ח קצא). אמנם מרן בשו"ע הביא את דעת ההגהות-מימוניות שבימינו מברכים הפועלים ארבע ברכות משום שעל דעת כן הם מועסקים. ולגבי מורה שניתנת לו הפסקת אוכל בשעה קבועה ודאי שצריך לברך בה ולא בזמן השיעור וחל עליו איסור מוחלט לברך על חשבון השיעור ואם מברך על חשבון השיעור, הברכה היא מצווה הבאה בעברה של גזל, ועל זה נאמר (תהלים י,ג; בבא קמא צד,א): "בוצע ברך ניאץ ה'". הרמב"ם בהלכות שכירות (יג,ז) הרחיב בחובות הפועל: כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר 'ויפרץ האיש מאד מאד'. והדברים הובאו בשו"ע (חו"מ שלז,כ). בגלל החובה של עשיית העבודה בשלמות, כותב השו"ע (שם יט,על פי התוספתא, הרי"ף והרא"ש שהפועל צריך לדאוג שיהיה לו כוח לעבוד: אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח. בגמ' בתענית (כג,ב) מובא הסיפור המופלא על אבא חלקיה שלא השיב שלום לחכמים וכאשר שאלו אותו לפשר התנהגותו ענה: "שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר". (=שכיר יום הייתי, ואמרתי בלבי לא אתבטל ממלאכתי). חובת המלמד לגבי חובת הזהירות של מלמדי התינוקות כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ב,ג): מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן או שהוא מתרשל בלימודן הרי זה בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק. הגר"א מביא מקור להלכה מהגמ' בבא בתרא (ח,ב) המתארת את נאמנותו של רב שמואל בר שילת: "רב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, א"ל: שבקתיה להימנותך? (=עזבת את אמינותך?) אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו". (=שלוש עשרה שנה לא פסקתי מהלימוד על מנת להסתכל בגינתי, ואף עתה דעתי נתונה על תלמידיי). על מלמדי תינוקות זהירים אלו דורשת הגמרא את הפסוק (דניאל יב,ג):"ומצדיקי הרבים - ככוכבים". (ומבאר המהרש"אבחידושי-האגדות שכשם שהכוכבים קיימים ביום אף שאינם נראים, כך המלמד אינו יכול לבטל דעתו ממלאכתו גם בשעה שאינו עוסק בה בפועל). ר' יוסף קארו בכסף-משנה ובבית-יוסף מביא את מקורו של הרמב"ם לכך שהמתרשל בלימודו הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" - מהגמ' בבא בתרא (כא,א) המוכיחה שצריך לבחור מלמד דקדקן מהסיפור על יואב בן צוריה, שלא הכרית את הנשים של עמלק משום שבקטנותו לימדו רבו לקרוא בטעות: "תמחה את זְכַר עמלק" (במקום "את זֵכֶר עמלק"). ועל רבו קרא יואב את הפסוק "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". מרן בשו"ע ביו"ד (רמה,יז) העתיק את ההלכה מן הרמב"ם והרמ"א בהגהתו הוסיף עוד הלכות על המלמד שעיקרן לקוחות מהלכות שכירות פועלים הנ"ל: "ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה ומסלקין ליה. (מרדכי פ' האומנין מהירושלמי). ושאר דיני מלמד, עיין בחושן המשפט סימן שלד ושלה". סיכום מורה המקבל את משכורתו עבור מספר שעות הוראה ועבור שעות שהייה, חלה עליו חובה הלכתית להיות נאמן ולא לעסוק באותם זמנים אלא במה שהגדיר המעסיק. אי הנאמנות הינה איסור גזל וביחס לחינוך תלמידים על פי הגמ' הרמב"ם והשו"ע, הוא בגדר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". נתפלל שנזכה להיות שליחים נאמנים במלאכות ה'. מתוך העלון "שבת בשבתו"
