זאת הידיעה שקיבלתי במוצש"ק ממטה המאבק של עמונה: "בימים אלו נערכים בעמונה לקליטת אלפי אזרחים שיבואו למחות ולעכב את פעולת הכוחות ביום פינוי. הלילה מתרגלים מאות פעילים ופעילות הליכה בכמה צירים לעבר עמונה, במטרה לעקוף חסימת צירים שיוצבו יל ידי המשטרה. הפעילים יצאו מנקודת ההיערכות בגבעת אסף ומגיעים בניווט רגלי לילי לעמונה. הכנת הצירים נעשתה בשיתוף עם אנשי שטח המכירים מקרוב את האזור ואת מהלכי הכוחות בפינוים קודמים". סוף ציטוט. ואני מבקש לנצל במה זו לפניה נרגשת להמונים אוהבי ונאמני ארץ-ישראל: גם אם חלילה יגיע הרגע הנורא של העקירה, ויעלה הכורת על יישוב פורח בלב ארץ-ישראל, בחבל בנימין – אל תגיעו לעמונה. תישארו בבית, תחרקו שיניים, תבכו עם העקורים, תחרפו ותגדפו את שופטי בג"ץ ואת משפטני פרקליטות המדינה, אבל אל תגיעו לעמונה ליום פקודה, כי שום תועלת לא תצמח מכך. מראות קשים של מתיישבים נאבקים בשוטרים ובחיילים לא יגבירו כהוא זה את האהדה הציבורית להתיישבות ביו"ש – אדרבא: הנזק התדמיתי יהיה כבד. זה בוודאי לא יסייע למאמצים למנוע את העקירות הבאות מבית מדרשם של שופטי בג"ץ, כמו נתיב האבות. ממשלת נתניהו איננה ממשלת אולמרט. עקירת עמונה איננה תולדה של מדיניות ממשלתית מכוונת, אלא החלטה של בית המשפט העליון. זו אכן בעיה לא פשוטה. חובה להיאבק נגד פסיקות בית המשפט העליון, ולהעמיד את שופטיו במקומם הראוי. יש דרכים מגוונות לעשות זאת. יש לנו שרת משפטים שעושה זאת בחכמה רבה, ברגישות ובנחישות. יש מאמץ מתוך הממשלה להביא להסדרת ההתיישבות בצורה חוקית, אשר גם אם לא תציל את עמונה, עתידה להציל מאות בתים אחרים. אין שום טעם במאבק בשטח, שמטבעו יגרום לאלימות קשה, גם אם כוונת המתיישבים עצמם אינה לנקוט באלימות. אני מציע למתיישבי עמונה, אם חלילה יגיע יום העקירה והניסיונות הפוליטיים והמשפטיים לעצור אותו לא יצלחו, לוותר על המאבק בעמונה, להגיע מיד אחרי העקירה על נשיהם טפיהם וכליהם לירושלים, ולהקים מחנה פליטים מול בית המשפט העליון. מעשה כזה, על כל הסמליות שבו, גם אם הוא יהיה כרוך בעימותים עם שוטרים, יציג את מאבקם באור הרבה יותר אנושי. התהודה התקשורתית לא תהיה פחותה – אבל אמפטית לנושא לאין ערוך. ייתכן אפילו שהתוצאות העתידיות של מעשה כזה, יתגלו כמשמעותיות להמשך חיזוק ההתיישבות ביו"ש.
