בנוהג שבעולם, שבני אדמו"רים יורשים את מקום אביהם. נוהג זה נלמד מהכוהן הגדול, שעליו אמרו חז"ל, שאם בנו ראוי למלא מקומו, הוא קודם לשאר הכוהנים. בדורות הקודמים, מקובל היה לעיתים רבות, שדווקא גדולי התלמידים ממלאים מקום רבותיהם. אולם, מכל המנהגים חרג משה רבינו, כשהוריש בצו ה' את תפקיד המנהיגות והמשך מסירת התורה דווקא... למשרתו יהושע. והנה, בין האדמו"רים מצאנו מקרה דומה של הורשת המנהיגות למשרת. כך הוריש רבי מנדלי מרימנוב את כס האדמו"רות דווקא ל'רבי צבי הירש משרת', (שיום ההילולא שלו ב- ל' מרחשוון) במקום לבניו ותלמידיו הגדולים. הסיפורים המסופרים על רבי צבי הירש, אוצרים בחובם את גדולת ההתלהבות והתמימות הקדושה של 'המשרת', ומלמדים מוסר השכל את כולנו. רבי צבי הירש התייתם מהוריו בילדותו, וקרוביו מסרוהו כשוליא לחייט, כדי שילמדו את מלאכת התפירה. חמש שנים שהה הנער אצל החייט, אך ליבו בער בכיסופים לא-ל חי, עד שנסע לבית מדרשו של רבי מנדלי מרימנוב. עניו גדול היה הנער, ולא ראה את עצמו ראוי ללמוד ולפגוש את הרבי. לפיכך, נכסף להיות משמשו של הרבי, שהרי 'גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה'. אולם, גם להיות 'משמש' של הרבי לאו מילתא זוטרתא היא, ורק אחרי תחנונים והפצרות רבות, הסכים ה'משמש' הקבוע להתיר לנער להסיק את התנורים בבית הרבי. אולם, יום אחד נאלץ ה'משמש' ללכת, והתיר לנער להציע את מיטת הצדיק. בבוקר אמר רבי מנדלי, ש"מעולם לא ערבה שנתי כל כך כמו בלילה הזה, ומעתה לא יציע את מיטתי אלא צבי הירש בלבד". אפילו בבוקר שלאחר חתונתו, כיבד רבי צבי הירש כהרגלו את בית המדרש. בנו של הרבי, שזיהה את החתן העובד בשבעת ימי המשתה בעבודה 'בזויה', התאונן על כך בפני אביו. אך רבי מנדלי שמח, מפני ש"הניקיון של צבי הירש מגרש את כל החיצונים ומכניס אוויר צח, ואז טוב להתפלל בבית זה". פעם התאונן רבי צבי הירש לפני הצדיק, שבשעת התפילה יורדות לנגד עיניו אותיות ותיבות של אש. אלו הן כוונות האר"י, השיב רבי מנדלי, וכיצד תתאונן על כך? איני רוצה להתפלל אלא בכוונת פירוש המילים בלבד , השיב רבי הירש. מה שאתה מבקש, אמר רבי מנדלי, הרי היא מדרגה גבוהה ביותר, שרק מעטים בדור זוכים לה. ללמוד תחילה את כל תורת הנסתר, ואחר כך להתפלל כתינוק. בסיפורים אלו רמוזה מעלתו של 'המשרת', ולכולנו יש הרבה מה ללמוד מהם. גם בפרשת חיי-שרה אנו זוכים לאריכות דברים בסיפורו של 'משרת' – אליעזר עבד אברהם. ואכן, כבר אמרו חז"ל – "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים", שהרי בסיפורו של עבד אברהם התורה מאריכה וכופלת דבריה, ומספרת הן את הסיפור עצמו והן את תיאורו החוזר של אליעזר. ואילו, בתורת הבנים, כהלכות שבת מעיקרי התורה, מקצרת התורה ורומזתן במילים קצרות כ'הררים התלויים בשערה'. התלמיד סופג מתורת רבו בדרך של לימוד ושכל, ויש בכך יתרון. לעומתו, המשרת והעבד מבטלים עצמם לגדול, וקולטים את הרעיונות בעצם החיים. כך הדברים חיים בקרבם יותר. כזה היה עבד אברהם, שברור היה לו מניסיון חייו, שה' ישלח אליו את האישה המתאימה ליצחק. השכלתן שוקל את הדברים בשכלו, קולט הוא את הטוב אך ממילא מודע הוא גם לרע. המשרת קשור בטבור חייו לטוב הזורם אליו, וכלל לא מודע לרע. לפיכך, כשהוא מטאטא את בית המדרש, הוא מטאטא בכך גם את הכוחות הרעים, ומטהר את האוויר. אולם, למעלה הגבוהה ביותר מגיע מי שהוא גם משרת וגם תלמיד, כיהושע משרת משה ואלישע תלמיד אליהו. איש כזה מאחד את עומק ההשכלה עם תמימות וחיות ה'משמש'. למעלה זו, זוכה סוף גם רבי צבי הירש. שואף הוא לדעת את כוונות האר"י (שיא ההבנה וההעמקה) וגם להתפלל בתמימות כתינוק. כיוצא בכך, בהלכה מובאים דברי ר"ש מקינון, שהיה מקובל גדול ועצום, ושאף להתפלל כתינוק. זוהי מעלתו של יעקב אבינו, שכונה 'איש תם'. המילה תם מתפרשת גם כ'שלם' וגם מלשון מידת התמימות. יעקב הגיע ועלה במעלות השלימות, ובשיאן חי בתמימות. שנזכה אף אנו לדבוק במשהו במעלת ההשכלות העליונות, ובשיאן לחיות בחיות ובתמימות.
