לרגל כ"ט בנובמבר - מתחברים לארץ החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, נחשבה להישג עבור העם היהודי שנדד בעולם, ללא מולדת לאומית. לעומתו, העם הערבי נשבע להכשילה ויצא למלחמה. יהודי חברון האחרונים, כפר עציון, ועטרות גורשו מבתיהם. אך לדאבונם של הערבים הם הובסו במלחמה וכגורל המפסידים כך עלה בגורלם - לעזוב את בתיהם ולצאת לגלות. היום כאז, המלחמה של המציתים, המסיתים, הפורעים והדוקרים היא כנגד הציביליזציה שיצר עם ישראל בארצו, בפלסטין שלהם. הצתת היערות, הבערת היישובים נועדה בראש ובראשונה להרתיע, להפחיד ולהטיל מורא. שנית, היא נועדה למחות את הציביליזציה הישראלית שנוצרה פה לאורך הדורות. ושלישית ולא פחות חשוב, היא נועדה למחות את התכסית הציונית ולחשוף את שרידי הציביליזציה הערבית-אסלאמית הקדומה. מתחת ליערות נחים שרידי יישובים ערביים חרבים - בכרמל, בשומרון, בבנימין ובהרי ירושלים: עמאוס, בית מחסיר, אום א-זינאת ואחרים, אותם הם רוצים לחשוף. שריפת העץ הייתה אקט יוצא דופן מבחינת הערבי הקדום שדר במדבר כיוון שעצים סיפקו מזון ומחסה עבורם. אולם, מעת עלייתו של האסלאם שונו הנורמות ביחס לחוקי המלחמה. במלחמתו בשבטים היהודיים במדינה, נקט הנביא מחמד בצעדים לא מקובלים באותם הימים, ובהם עריפת ראשי מתנגדיו והגלייתם. במהלך המאבק בשבט היהודי בנו נדיר החליט מחמד להגלותם מביתם. לאחר מצור בן 14 ימים, במהלכו שרף מחמד את מטעי התמרים שלהם, בניגוד לנהגי המלחמה בחצי האי ערב, נכנע השבט והוגלה מהעיר מדינה בה התגורר מזה מאות בשנים. לקראת גירוש השבט כתב מחמד את סורת אל-חַשְר, היא סורת ההגליה, המשמשת מודל לאותם אסלאמיסטים ולאומנים קיצוניים המבקשים להגלות גם היום את התושבים היהודים מביתם על ידי מלחמה והצתה. הנרטיב הערבי על מלחמת העצמאות מדבר על אוכלוסיית ילידים פלסטינית (Natives ) אך שוכח שזו כללה גם יהודים שישבו בשפרעם, בגוש חלב ובחברון, וגם בעזה. הם שוכחים גם לספר את הסיפור האמיתי על אסונם של יהודי ארצות ערב שנאלצו לעזוב היסטוריה ותרבות בת אלפיים שנה מחשש לטבח המוני. נוח להם לספר על דו קיום בין יהודים לערבים בארצות ערב. תור זהב שכזה היה קיים רק באגדות וטוב עושה ממשלת ישראל שפועלת מול האו"ם להשבת הרכוש היהודי שהוחרם על ידי המשטרים הערבים ולקבלת פיצוי תמורתו. כאשר ההתייחסות הערבית ליישובים ישראלים כמו אשקלון, רעננה ונתיב השיירה היא כאל התנחלות "מסתווטנה" פולשנית, אין שום סיכוי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. "אל-ג'ליל מת'ל אל-ח'ליל" – הגליל וחברון חד הם, אומר הערבי. לאחרונה, נכחתי בפאנל שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ועסק בזכויות על טריטוריה. אחד הדוברים היה ערבי ישראלי שהגדיר עצמו כפלסטיני אזרח ישראל. בדומה לח"כ אימן עודה, הוא ציין כי מעבר לזכות הלאומית שיש לפלסטינים בארץ, הרי שגם לערביי ישראל וגם לפלסטינים יש זכות הנובעת מהיותם ילידי המקום: "אנחנו ה- Natives , והעוול שנעשה לנו זהה לעוול שנעשה לאינדיאנים בארה"ב", אמר. בתשובה לדבריו אמרתי: "עוד בימי המנדט טענתם שהיהודי הוא פולש זר, והתנגדתם לגלי ההגירה היהודיים למרות שזו שיפרה את מצבכם הכלכלי. מאידך, הצפתם את הארץ בגלי הגירה מוסלמיים גדולים מכל ארצות האיזור, שמשתמרים בשמות המשפחה שלכם: מסרי (מצריים), ימאני (תימן), אל-הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו). איך אתה יכול להשוות בין המהגרים האנגלים לארה"ב לבין העולים היהודים שהייתה זו נחלת אבות עבורם ושעלו אליה ללא הפסקה משך אלפי שנים? ולמען הדיוק, אוכלוסיית הילידים כללה יהודים מחברון, מפקיעין, מעין זיתים ומעלמה". דווקא בימים קשים אלה כשקמים עלינו לכלותינו, כשהארץ בוערת, החורשים מושמדים, יישובים עולים באש, וקולות של ייאוש נשמעים, עולה ומתגברת הערבות היהודית המפורסמת. בשבת האחרונה, שבת "חיי שרה", שהיתי בחברון עם עוד 25 אלף מבקרים. מידי שנה בשנה, התושבים המקומיים מפנים את בתיהם ועוקרים ליישוב אחר כדי שלאורחים תהיה קורת גג. אלפים לנו בקור הנורא באוהלים סמוך למערה. אוהל אירוח ענק נפתח לשלושת אלפים אורחים שסעדו בו את כל סעודות השבת. התחושה הייתה של חיבור למקור, לראשית, להתחלה של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשבת זו אירחו אלפי ישראלים, יהודים וערבים, בכל רחבי הארץ, פליטי אש והוכיחו שאפשר גם אחרת. לא יעזור להם לאותם מציתים כי ישמידו את התכסית, את העץ, הצומח וההוויה האנושית. האש לא תוכל לעצור את הרוח היהודית של ארץ ישראל ולפגוע בזהותה המגוונת.
