כשהייתי ילד קראתי בשקיקה את הספר המרגל שלנו מדמשק על אלי כהן ז"ל, ועוד סיפורים על מי שנפל בחלקם לחוות את השבי הסורי האכזרי. כילד היה ברור לי שאנו במדינת ישראל אנושיים ולא מתעללים בשבויים בדרך זו. ככל שהתבגרתי נחשפתי לעוד ועוד סימנים שעל פיהם הבנתי שלצערי הרב גם במדינת ישראל יכולים להיות אנשים רעים שיתעללו בבני אדם סתם מרוע לב ולא לשום תכלית. נחמתי את עצמי שלפחות מדובר במחבלים ואויבים ושמגיע להם... אבל גם זו התבררה כנחמת שווא. כן, היום ברור לי כשמש שבמדינה שלי יש אנשים בתוך מערכות הביטחון שמנצלים את כוחם ומתעללים בבני אדם חפים מכל פשע כדי לספק את יצרם האפל או כדי להשיג יוקרה וכבוד. נכון יש עדיין מי משמבקשים את רעתנו, וצריך להילחם בהם ללא רחם, אבל אנו כבר מזמן לא במצב חרום כפי שמתעקשת ממשלת ישראל לקבוע בכל שנה מחדש, ולא נשקפת לנו כמדינה שום סכנה קיומית שהשימוש בכח ללא שום הגבלה יציל אותנו ממנה. ההיפך הוא הנכון השימוש המופרז בכח הן במעצרים מנהליים והן בעינויים נוראיים בחקירות, לעיתים פוגע בהשגת המטרה. במקום למצוא את האשם האמתי מקבלים הודאות כזב, ומייצרים שונאים שנלחמים על צדק כאשר פוגעים באנשים שלא חטאו ולא פשעו. "כשאין שכל מפעילים כח". הכהות המוסרית שלנו בענין זה בשם הביטחון פועלת לרעתנו לא רק ברמה הרוחנית אלא גם במישור הארצי. בימים אלו מתכוונת ממשלת ישראל וכנסת ישראל לאפשר חקירות בנושאי בטחון ללא תיעוד חזותי. מדובר בעוד צעד לתוך תהום מוסרי שפוגע קשות בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומאפשר לאנשים רעים שנמצאים בתוך מערכת טובה להשחית אותה. הדגל השחור שמתנפנף לו לצערי הרב באין מפריע בהגדרת המצב הביטחוני שלנו כמצב חרום ומאפשר מעצרים וצווים מנהליים וחקירות בעינויים כמעט בלי הגבלה, הולך להשחיר את הלבן שבדגלנו הלאומי. לצערי דווקא במחנה הלאומי נושא זה של יחס אנושי לבני אדם לא זוכה ליחס רציני ונכון. כך ראשי המחנה שבויים במאבק על ארץ ישראל תוך שהם שוכחים את ערכי החרות הבסיסים של כבוד האדם. מאתמול אנו צופים בראשי ציבור זה שמחככים ידיהם בהנאה על ההצלחה בהסכמה לחוק ההסדרה, תוך שהם מפקירים את תושבי עמונה ומצפים שהם יאפשרו להרוס את ביתם תמורת הצלחה זו. ארץ ישראל תמורת רמיסת זכויות אדם ואזרח הכי בסיסיות – זכות הקנין והזכות שלא להיות מגורש מביתך כאשר בנית אותו באישור רשויות המדינה ובתם לב. אין בני אדם יש רק אידאלים. המאבק על ארץ ישראל חייב לבוא מתוך ערכי החרות של עם ישראל. מתוך יחס הכבוד לביתו של אדם שבנה אותו ברשות. אם ממשלת ישראל טעתה ומיקמה ישוב במקום לא נכון היא צריכה לשאת באחריות. ממשלת ישראל צריכה לפצות את בעל הקרקע אם ישנו, ולאפשר לאזרחים שהתיישבו ברשותה להמשיך את חייהם ולא לגרש אותם מביתם. זו שורת הצדק שעליה צריך להיאבק. מי שחושב להציל את ארץ ישראל בעזרת חוק ההסדרה, תוך הפקרת תושבי עמונה, ימצא את עצמו תוך זמן קצר בלי עמונה ובלי חוק. גם אם החוק יעבור בקריאה שלישית יש בג"ץ שיבטל אותו, ונתניהו ירשום לעצמו עוד וי קטן במאבק מול בנט בהנאה רבה. את מי שינסה למחות נגד העוול המוסרי הזה יעצרו או ירחיקו בצו מנהלי , ואם יהיה חשש שהמאבק הציבורי יצליח, יעצרו את מנהיגיו ויענו אותם בשם הביטחון, ללא שום מגבלות ותיעוד. כשנה לפני הגרוש מגוש קטיף הופקרה בגבעה 26 לבנת, אלמנתו של נתי עוזרי אשר נרצח בידי מחבלים, לגרוש והרס ביתה. שתיקת ראשי הציבור מול גרוש נורא זה הכשירה את הדרך לגרוש תושבי גוש קטיף. גם עתה הניצחון המדומה בהעברת חוק ההסדרה תוך הפקרה ורמיסת אנשי עמונה בדרישה מהם להתפנות מרצון תסלול את הדרך להמשך החורבן. אנשי עמונה היקרים עד עתה אתם מובילים את המאבק באופן מעורר כבוד, אל תתפתו להצעות ההבל אל תתנו שירמסו אתכם. רוצים לגרש אתכם מביתכם בלי שום סיבה מוצדקת. אל תשתפו פעולה עם מחוללי העוול, הם זקוקים ללגיטימציה שלכם, אל תתנו להם אותה. אני קורא לאנשי הצדק בתוכנו מכל המחנות שלבו ידיים נגד העריצות השלטונית, עריצות זו מסכנת את כולנו. היאבקו לביטול מצב החרום וכל הנגזר ממנו כמו מעצרים וצווים מנהליים, והיאבקו להשארת תושבי עמונה בביתם לא מאה מטר ימינה ולא מאה מטר שמאלה. לא בגלל ארץ ישראל אלא בגלל שהם אזרחים שווי זכויות בארצם. זהו מאבק אחד על החרות במדינה שאנו כל כך אוהבים ורוצים בהצלחתה.
