עשרות יישובים קמו בשנים שלאחר קום המדינה, חלקם ממש תוך כדי מלחמת העצמאות, באתרים שהיו בהם כפרים ערביים שננטשו על ידי יושביהם. לפעמים נקבע שם היישוב בהשראת הכפר הערבי - גם אם לא היה זה שם עברי קדום כבמקרים רבים - כמו קיבוץ רשפים במקום אשרַפיה, קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש, כַּרמִיָה במקום חַרבִּיָה, ועוד ועוד. האם היו אלה אדמות פרטיות? בוודאי. הן עברו לידי הממונה על הרכוש הנטוש במדינת ישראל, וזו הקצתה את הקרקע למתיישבים החדשים - חלקם פליטי חרב מאירופה, חלקם עולי ארצות ערב, חלקם בוגרי כל תנועות הנוער, כולם מיישבי ארץ ישראל ללא תסביכים מיותרים. שכונות ערביות שלמות בתוך הערים ננטשו, ומדינת ישראל הצעירה שיכנה בהן עולים או חסרי בית. חידוש היישוב באשקלון נעשה בתוך מג'דל הערבית שיושביה נטשו ועברו לעזה. כך גם בעקרון (עקיר), ובעוד מקומות. האם היו אלה בתים פרטיים? בוודאי. אלא שגם המדינה וגם היחידים והתנועות, הבינו כולם ש"משהו חדש מתחיל". הערבים הובסו, ואנו כאן כדי לבנות מחר חדש לעמנו ולחדש את ימינו כקדם. אני כבר שומע כמה קוראים שיגידו עכשיו "מה זה שייך?", "זה בכלל לא דומה". באמת עמונה לא עלתה על הקרקע כמעשה מדינה, וגם לא מיד אחרי מלחמה ונטישה - ובכל זאת פתחתי ברישום הנ"ל כחומר למחשבה. מה השתנה בין שנות המדינה הראשונות לאלה האחרונות, ומה בין 19 השנים שאחרי מלחמת העצמאות לבין שנות היובל שאחרי מלחמת ששת הימים. באיזו להט-אמונה צורח בוז'י בכל כוח גרונו "לא תגנוב! הרי כתוב בתורה!", בעודו חותר למדינת אויב בלב ארצנו - מדינה שכבר עכשיו מסרו לה רבותיו את ערי הכתר בנחלות אפרים ויהודה שכם וחברון עם ערים וחבלי ארץ אחרים, מכיוון שהם "מלאים ערבים", ובעצם מכיוון שלא תקענו שם יתדות של התיישבות יהודית. בתורתו של בוז'י לא כתובים הפסוקים: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂיכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִים בְּצִידֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יושְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּימִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם" (במדבר ל"ג נ"ה-נ"ו). כי תורתו של בוז'י היא עדכנית, היא מותאמת לדמוקרטיה הנאורה שהוא משייט וזוהר בשָמֵיהָ ככוכב עליון. אני יכול להעיד ממראה עינַי וקצת גם ממעש-ידַי שאדמות עמונה היו אדמות טרשים, 100 אחוזי סלעים ודרדרים, ולא נושל מהן איש. ישנו ארגון שמאל קיצוני בשם "זוכרות", אשר תיעד במפה מפורטת את הכפרים הערבים שננטשו. כולם, חוץ משלושה (בעמק איילון), ננטשו במלחמת העצמאות. במלחמת ששת הימים לא ננטשו ערים וכפרים, ותנועת ההתיישבות של גוש אמונים הקפידה מן הרגע הראשון שלא לפגוע בערבים שעיבדו אדמות ולהתיישב באזורים פנויים בלבד. ובכן על מה המהומה? על תוקפו ו"קדושתו" של רישום הטאבו הירדני, כאשר כל כיבושם של הירדנים ביהודה ושומרון ארך רק 19 שנה, לא הוכר על ידי אומות העולם, והסתיים במלחמת היש"ע בה שב ישראל לארצו. לא כדי לנשל ערבים הוקמה מדינתנו לפני כמעט שבעים שנה, אלא כדי לבנות ולנטוע בארץ אבותינו. די שבענו בוז על שמדינת ישראל מצֵרה את צעדינו מלהתיישב בחבלי לב הארץ, בה לא החילה את ריבונותה זה חמישים שנה ואוחזת רק ב"תפיסה לוחמתית" כלשון שופטיה הנאורים, וכ"כיבוש" שהיא מילת גנאי בפי כול. בעוד אשר בתורתנו כתוב לאמר: "וְעָבַר לָכֶם [לבני ראובן וגד] כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אוֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'" וגו' (במדבר ל"ב כ"א-כ"ב). ובספר יהושע באים כאחד-יחד גמר כיבוש הארץ עם הקמת המשכן בַּ"מחנה הארכיאולוגי" שנועד להערים על הממשל האמריקאי, לאמור: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁילֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אוֹהֶל מוֹעֵד, וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם" (יהושע י"ח א'). מצירוף הדברים למדנו שהארץ נכבשת לפני צבא ישראל ולפני הקדוש ברוך הוא - ושהכיבוש איננו גנאי אלא מצווה מן התורה. אכן, התקלקלו הדברים ושובשו המושגים ואבדה תורה מישראל, ונזרקנו מבניין לחורבן והילכנו גלויות, וירדנו תהומות ועלה עֶשֶן-הכבשן, עד אשר שבנו ועלינו, וכעבור תשע עשרה שנים שבנו ועלינו לקומה נוספת, ויש לבלוב אחר שלכת, ועדיין הדעת משובשת והחורבן נוגס בגוף ונפש. ועכשיו אומר דבר ולא אוסיף. מתיישבי עמונה, הם ולא המדינה המפעילה כנגדם חוקי ספר לבן, הם הממשיכים את דבר משה ויהושע. הם כובשי הארץ לתפארה, כדבר ה' ובשם כל ישראל. כן, כך הוא גם אם אכן הם באים "מלמטה" ולא נשלחו במפורש על-ידי "ראשיה שריה ויועציה", וגם אם מדינת ישראל דוקרת בגבם וקושרת כבלים לרגליהם. כי זאת הם ראו וידעו עד כאב, כי "הָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע י"ג א'), וקול הם שמעו בנפש, "את מי אשלח, ומי ילך לנו?", ונענו אל הקול בכל לב: "הנני, שלָחֵני".
