הדרמה בעניין הישוב עמונה בעיצומה, כאשר חוק ההסדרה שעבר בקריאה ראשונה, עבר בגרסתו המצומצמת, ללא סעיף 7 לחוק המקורי, שהיה אמור להחיל את החוק רטרואקטיבית, גם על קרקעות לגביהם ניתן כבר פסק דין. מטרת חוק ההסדרה היא לפתור את בעיית המקרקעין ביהודה ושומרון, במקרים בהם ממשלות ישראל הקצו שטחים והיו מעורבות בהקמת ישובים, כאשר לפתע, לעתים אחרי עשרות שנים, מגיש עותר ערבי, טענה בדבר בעלות קודמת על המקרקעין, אף על פי שבמשך עשרות שנים, לא עיבד את הקרקע ולא העלה טענה זו כלל. העיקרון של חוק ההסדרה, הוא למעשה תוצר של מסקנות דו"ח ועדת לוי, בראשותו של השופט בדימוס אדמונד לוי ז"ל, (להלן: "ועדת לוי"), שקבע כי על מדינת ישראל לאפשר פתרונות משפטיים מקובלים, כדי לאפשר הפקעה של קרקע ופיצוי הבעלים, לאחר שהוכיח את טענת הבעלות, במקרים בהם מתברר לאחר שנים כי המחזיק בפועל במקרקעין מתגורר בהם בתום לב, ובמיוחד במקרים בהם מדינת ישראל הייתה הגורם שאפשר את המגורים בהם. מצבם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון עבר תהפוכות רבות לאורך השנים. החוק המיושם בפועל על שטחי יהודה ושומרון יונק מהחוק העות'מאני, חוקי המנדט הבריטי, החוק הירדני, חוקי מדינת ישראל והמשפט הבין-לאומי. "יצור כלאיים משפטי" זה, יוצר מציאות משפטית בלתי סבירה בעליל, בה עותרים פלשתינים, הטוענים לבעלות על קרקעות, מגישים עתירה בדרך קצרה לבית המשפט הגבוה לצדק, (ולא לבימ"ש המחוזי, שם נדונים שאלות של בעלות במקרקעין), וכך פעם אחר פעם, בימ"ש העליון, שאינו בוחן ראיות עובדתיות, מורה על הריסת ישובים, בטענה כי הוקמו שלא כדין, בלי לבחון את הראיות של הטוענים לבעלות, ובעיקר מבלי להפעיל שיקולי צדק וסבירות, לחלופות אחרות של פיצוי כספי לעותרים ומתן קרקע חלופית, כפי הקיים בחוק הישראלי, בדיני הפקעת מקרקעין. רוב הקרקעות ביהודה ושומרון לא רשומות בטאבו והבעלות שעליהן נקבעה על פי החוק הטורקי משנת 1858. על פי חוק זה, הקרקעות ניתנו למי שעיבד אותן באופן רציף, וקרקעות שלא עובדו ולא היו קרובות לכפרים, נחשבו אדמות מדינה. משנת 1950, סיפחה ירדן שטחים אלו, אף על פי שמוסכם לכל כי סיפוח זה נעשה בניגוד לכללי המשפט הבין-לאומי. לאחר מלחמת ששת הימים, בה שוחרר שטחי יהודה ושומרון, חוקקה הכנסת תוספת לפקודת סדרי השלטון והמשפט. ונקבע כי "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". תיקון זה נותן למעשה לממשלה את הסמכות לספח למדינת ישראל כל שטח של ארץ ישראל המנדטורית. יום לאחר התיקון לפקודה, פרסמה הממשלה צו הקובע את גבולות ירושלים המזרחית ומספח אותה לישראל. בג"ץ נדרש כמה פעמים לשאלה האם סיפוח זה מהווה ריבונות לכל דבר ועניין, ואף אחד מפסקי הדין גרר בעבר גם דיון בכנסת, בו אישר שר החוץ כי הכוונה הייתה לספח את ירושלים המזרחית לשטח מדינת ישראל. לעומת הסיפוח של מזרח ירושלים, שטחי יהודה ושומרון, אמנם לא סופח מעולם באופן רשמי למדינת ישראל ולא הוחלה עליהם הריבונות הישראלית, אך מנגד ישראל גם מעולם לא הכירה בריבונות אחרת על שטחים אלו או בהיעדר ריבונותה עליהם, ומכל מקום לא קיבלה ישראל על עצמה את תחולת אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון. עם תחילת קידומו של חוק ההסדרה, התנגד היועץ המשפטי לממשלה לחקיקת החוק, גם במתכונתו המקוצצת, ללא סעיף 7, וטען כי החוק לא יעמוד במבחן בג"ץ. בחוות דעת מנומקת שכתב היועץ המשפטי, נטען כי החוק יפגע בזכויות חוקיות וקנייניות של בעלי הנכסים, ושהחקיקה מנוגדת לדין הבין-לאומי החל על המקרקעין ביהודה ושומרון. לטענתו, הדין הבינלאומי אוסר על המפקד הצבאי של שטח מוחזק "בתפיסה לוחמתית", להפקיע מקרקעין לצורכי בנייה והסדרה, כאלו הפוגעים בזכויות בעליהם. חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, לדידי אינה נכונה במשטר החוקתי הישראלי, בה הכנסת היא הריבון והמחוקק, ולא המפקד הצבאי, אך בעצם העלאת הטענה, מתבררת תפיסת עולם שגויה שהשתרשה במשך שנים במשפט הישראלי, כאילו החוק הבין-לאומי גובר על החוק הישראלי, ושעל שטחי יהודה ושומרון, חלים "דיני הכיבוש" במובנם הרגיל, אך לא כך הם הדברים. אמנם החוק הבין-לאומי נקלט למשפט הישראלי, אך זאת רק במקרים בהם כנסת ישראל לא קבעה אחרת. הדין הישראלי קובע במפורש כי מקום שהמשפט הבינלאומי קובע כלל, המנוגד לחוק הישראלי, יחול החוק הישראלי. יתרה מכך, למחוקק הישראלי יכולת לקבוע כי באזור מסוים כלל לא יתקיימו דיני "התפיסה המלחמתית", ויחול הדין הישראלי במלואו, כפי שעשתה מדינת ישראל בחוק סיפוח רמת הגולן, כבר בשנת 1981. בניגוד לדעה הרווחת בעולם המשפטי אשר קבלה גושפנקא עם השנים בבית המשפט העליון, במסקנותיה של ועדת לוי נקבע כי מנקודת מבטו של המשפט הבין-לאומי, אין "דיני הכיבוש" כפי שבאים לידי ביטוי באמנות הבינלאומיות, חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות של הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון במשך עשרות השנים, וכן שהוראות אמנת ג'נבה הרביעית בעניין העברת אוכלוסייה אינן חלות, ולא נועדו לחול, במקרה של ההתיישבות ארוכת השנים ביהודה ושומרון, ולכן בניגוד לדעת הרווחת, על פי המשפט הבינלאומי עומדת לישראלים זכות שבדין להתיישב ביהודה ושומרון, ועל כן הקמת הישובים בפני עצמם, אינה לוקה באי חוקיות. גם אם היה נקבע כי מדובר בהחלטה של המפקד הצבאי בשטח, עדיין אין לקבל את קביעתו של היועץ המשפטי. עיון בחוקים הקיימים במדינות רבות בעולם ובפסקי בתי המשפט במדינות אלו, מוכיח כי החוק מאשר הפקעת בעלות לטובת המחזיק ופיצוי הבעלים הקודם, שלא לדבר על מדינות בהם החוק החל כלל לא מבטיח אפילו פיצוי לבעלים, בנסיבות מסוימות, אך בשום מקום אחר בעולם, לא נקבע כי הסדרים אלו או חוקים המאפשרים הפקעה ופיצוי, אינם "חוקיים", בטענה "כי חוקים אלו פוגעים פגישה קשה בזכותו וקניינו של אחר", כפי שקבע היועץ המשפטי. לשם הדוגמה ניתן לצטט את פסק הדין בעניין המחלוקת בקרקעות בצפון קפריסין, בתרגום חופשי, בו נקבע כי: "שלושים וחמש שנים לאחר שהעותרים, או יורשיהם, עזבו את רכושם, לא יאכוף בימ"ש על המדינה לתת תרופה יעילה לעותרים, תוך התעלמות מכל הקשיים החוקיים והמעשיים שיגרמו לאובדן או הרס קבוע של רכוש המחזיקים, וכי בימ"ש אינו יכול להסכים לכך כי ייאסר על המדינה להביא בחשבון שיקולים נוספים, כגון מעמדם של צדדים שלישיים. הפקעת מקרקעין היא רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מטעמה, על פי רוב נגד פיצוי בעל הזכויות. ההפקעה גורמת להתנגשות בין שני אינטרסים נוגדים. מחד גיסא אינטרס בעלי הזכויות במקרקעין ומאידך האינטרס הציבורי להשתמש בהם ציבורי חיוני. חרף העובדה שזכות הקניין הוכרה כזכות יסוד ומעמדה אף עלה לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, לרוב, בהתנגשות בין האינטרסים, גובר האינטרס הציבורי וזכותו של בעל המקרקעין נסוגה מפני האינטרס הציבורי, והמקרקעין מופקעים לטובת הציבור. בהקשר זה טענתו של היועץ המשפטי כי דיני הפקעה, בדין הישראלי, המוגדרים "הפקעה לצורכי ציבור" לא יכולים להיות "לצורכי התיישבות", היא שגויה. ניתן להצביע על מספר מקרים בנגב ובגליל, בהם מדינת ישראל מפקיעה לצורכי התיישבות, כולל לטובת הקמת ישובים ערבים ובדואים, ועל כן גם טענה זו דינה להידחות. טענתו של היועץ המשפטי כי לכנסת אין סמכות לחוקק את חוק ההסדרה, שכתוצאה ממנו תתבטל החלטת בג"ץ בעניין פינוי עמונה אשר גרמה להסרת סעיף 7 כאמור, לא רק שאינה נכונה, והיא אף מנוגדת למשטר החוקתי הקיים במדינת ישראל, בה הכנסת היא הריבון, אלא שבפועל, במשך השנים, חוקקה מדינת ישראל לא מעט חוקים "שעקפו" את פסיקת בג"צ, כגון חוק הגיוס, חוק יבוא בשר וחוקים נוספים, ולא שמענו את הטענה כי הליכי חקיקה אלו אינם חוקיים. על אחת כמה וכמה, שחקיקתו של החוק, ללא סעיף 7, היא חוקית, מוסרית ואפשרית, ונראה למצער כי התנגדותו של היועץ המשפטי נשענת על עמדה פוליטית יותר מאשר עמדה משפטית טהורה. אין ספק כי הפתרון המלא והנכון לשאלות החוקיות החלות על שטחי יהודה ושומרון, יפתרו בנקל, אם תחליט מדינת ישראל, להחיל את החוק הישראלי על שטחים אלו, כולם או חלקם, ולבטל את החוקים הקודמים, שאינם רלוונטיים למציאות הקיומית והמשפטית בשטח. זהו החטא הקדמון ואותו צריך לתקן.
