עמונה, נתיב האבות ועפרה. תקופה שמעצימה בי את הכאב מהגירוש. מזווית של 11 שנים אחר כך, ולא כחוויה פרטית שלי אלא של אנשים מכלל ישראל שהם בוודאי חלק ממני ואני מהם. ובכל זאת, לא אותו הדבר. הכאב הוא על הניתוק של עם ישראל, של המערכת הפוליטית והצבאית על כל תחומיה מארץ ישראל. מאדמת הקודש שאלוקים נתן לאברהם ולזרעו עד עולם. איך זה שיש כל כך הרבה חושך, ריחוק עצום מהזהות הישראלית האותנטית שלנו שתבועה עמוק בנשמות כל עם ישראל באופן ודאי, בעידן כזה ששבנו לארצנו. הרי ברור לכל בר דעת ששיבתנו לארץ ישראל היא חוקית בהחלט מבחינה היסטורית ואין עליה שום ערר. מובן שהיו מתנגדים למדינה ולכיבוש משלל אויבינו. אולם עם ישראל לא הניד עפעף כשלנגד עיניו המטרה הקדושה: סוף הגלות, תחילת הגאולה. איכשהו, עם השנים, דווקא מתוך עמנו יוצאים עם דעות הזויות שאומרות בעצם שזכותנו על ארצנו היא ממש לא צודקת. שאין לה בסיס. אבל משום מה הספק החוקי על האדמות הוא רק איפה ש״המתנחלים״. מה עם כל הכפרים שכבשנו והרסנו? הערבים שגירשנו? רק במקום ספציפי מאוד זה עניין של מוסריות וחוק. אבל בתל אביב? בחיפה? כל מה שלפני 67׳ זה אחלה, ומה שאחרי - לא תקף. אולי אנשים לא מבינים מספיק. אז בתור אחת שחוותה את זה אסביר להם. נכון שנתניהו אומר (וזה לא בהכרח יקרה) שיעבירו את תושבי עמונה 100 מטר הצידה והם יישארו על ההר! אז מה הם מתנגדים? כולה לזוז כמה מטרים... אז זהו, שזה ממש לא נגמר בזה. קודם כל, זה שהמדינה שבנתה לך את הבית מעיפה אותך משם בגלל חוסר הכרעה כדי שכל המחנות הפוליטיים יהיו מרוצים במידת מה, זה פשוט עגמת נפש ששום פיצוי בעולם לא ינחם. שנית, החוויה הטראומטית שחיילים שלנו (!!!) מוציאים אותך מהבית לא משאירה מקום לאדישות. מתפתח חוסר אמון במדינה ובגופי הביטחון. אפילו אנשים ממלכתיים מפתחים את זה. ירצו או לא ירצו. זה מערער לילדים את הכול. גם אם רק אחרי כמה שנים זה יתבטא אצלם. שלא לדבר על ההורים, שמבינים את כל מה שהולך סביבם וצריכים על אף הכל להישאר חזקים ושפויים בשביל ילדיהם. שלישית, כשהורסים לך את הבית, זה כאב שלא נמחק. שום בית לא ידמה לו. אפילו כשאדם עוזב את ביתו לטובת דירה מרווחת יותר ויפה יותר יש לו רגש מסויים של משהו שהוא נקשר אליו ועבר בו חוויות שלא ישובו. על אחת כמה וכמה כשמכריחים אותך לצאת מהבית והורסים לך אותו בניגוד לכל דבר אפשרי. ואחרון, ארץ ישראל. אין דבר כזה ש - כאן זה לא ארץ ישראל ו100 מטר משם זה כן, שם אתה יכול לבנות בית. הארץ שלנו לא מחולקת ככה. היא מרחב אחד גדול (או קטן בעיניים יחסיות) שכל כולו של ה׳. שלנו. ולכן המעבר לאזור אחר בהר הוא לא מפצה בכלל. יש שיר שממחיש כל כך את הגדיעה שעושים לאותם מתיישבים. וזה מה שעשו לי לפני 11 שנה. מאז אני לא יכולה לשיר אותו. ועוד נקודה קטנה. המטרה העיקרית של מדינה זה להגן על אזרחיה. איך זה לעזאזל שהכוחות של מדינת ישראל מופנים לרעה כלפי אזרחיה? ולא מסתכם בזה, אלא אותם כוחות מופנים לטובה כלפי אויביה. השיר - כאן ביתי פה אני נולדתי במישור אשר על שפת הים כאן החברים איתם גדלתי ואין לי שום מקום אחר בעולם כאן ביתי פה אני שיחקתי בשפלה אשר על גב ההר כאן מן הבאר שתיתי מים ושתלתי דשא במדבר. כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי כאן בניתי את ביתי בשתי ידי כאן גם אתה איתי וכאן כל אלף ידידי ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודי. כאן את כל שירי אני ניגנתי והלכתי במסע לילי כאן בנעורי אני הגנתי על חלקת האלוהים שלי. כאן את שולחני אני ערכתי פת של לחם פרח רענן דלת לשכנים אני פתחתי ומי שבא נאמר לו "אהלן".
