סוף סוף אני זוכה לכתוב משהו טוב על ליברמן. בניגוד לנתניהו, שהגיב על מכת המחץ שהונחתה עלינו 'בכסף קטן' של קריאת שגרירים להתייעצויות, ביטול ביקורי שרי חוץ וכאלה, ליברמן נגע בשורש: המפלצת התלת-ראשית אש"ף, פת"ח ורש"פ שסוטי אוסלו שתלו ברמאללה.

משם יוצא הטרור המשפטי והדיפלומטי, שההחלטה 2334 של מועצת הביטחון היא התוצר האחרון שלו. ליברמן הנחה את הצבא ואת מתאם הפעולות ביו"ש להפסיק את מגעיהם עם בכירי ונציגי הרשות הפלסטינית (חוץ ממנגנוני הביטחון). אם ליוזמה הברוכה הזאת שותף גם ראש הממשלה, יבורך גם הוא.

ההחלטה 2334 חשפה את שלושת מוקדי הסכנה והתרעלה המגולמים כולם באויב היושב ברמאללה: הסטטוס של "כיבוש", נוסחת "שתי המדינות" והסכמי אוסלו.

לא היתה כל היתכנות להקנות מעמד בינלאומי של מדינה לכנופיה הטרוריסטית פת"ח, כל עוד ישבה בגלות תוניס, לשם סילקנו אותה מלבנון במחיר חיי לא מעט מבנינו. רק אוסלו והשלכותיו חוללו את הטרנספורמציה הגורלית מארגון טרור – למדינה בדרך, והשדרוג הזה הוליד את הנוסחה ההרסנית של 'שתי מדינות', שמובילה את העולם כולו למסקנה הלוגית, שבשטח המיועד למדינה השנייה, מעמדנו הוא של כובש בלבד. כל זה קיבל עכשיו ביטוי משפטי, דיפלומטי, בינלאומי בוטה - במועצת הביטחון.

נתחיל באוסלו: אין מצב, שפלסטין היתה רוכשת מעמד של כמעט-מדינה ללא בסיס טריטוריאלי בתוך השטח, ואת המתנה הזאת, היקרה מפז, העניק להם אוסלו על חשבון חלום הדורות של העם היהודי.

היום, כל מבקר ממלכתי זר מחויב לבקר אחרי ירושלים – גם ברמאללה, ושם מחכים לו גינונים של מדינה – משמר צבאי, דגל, המנון וגם מתן כבוד לגיבור הלאומי והאב המייסד, הלא הוא אבי אבות הטרוריזם המודרני, יאסר ערפאת – משל היה זה ג'ורג' וושינגטון, כמאל אטאטורק או בנימין זאב הרצל, להבדיל אלף הבדלות.

אין היום אפשרות בינלאומית לחסל את השלטון ברמאללה בכוח. רק הדרך ההפוכה אפשרית: לחלץ ממלתעות אוסלו ולהחזיר לעם ישראל אותם שטחי אדמה, שבלעדיהם גם בדמיון הפרוע ביותר לא תוכל להיכון מדינה פלסטינית, וזה אזור C.

יתרת ה- 40% משטח יו"ש לא תוכל לצאת מגדר אוטונומיה בלבד, גם אם האו"ם יעשה שמיניות באוויר. סיפוח היישובים היהודיים, הדרכים המובילות אליהם ועתודות הקרקע שמסביבם נעשה כורח המציאות לא רק בגלל מה שקרה בניו-יורק, אלא גם מה שקרה בירושלים, בפרשת עמונה ובגלל העמונות שבדרך.

מעשה הריבונית הזה נדרש כבר מזמן, כשהרש"פ פנתה לאו"ם לקבל סטטוס של מדינה. מחדלו של נתניהו להגיב מיד ע"י הודעה שבכך רואה ישראל את הסכמי אוסלו כמופרים ומבוטלים ע"י הצד הערבי, הוא שמתנקם בנו עכשיו, וההחלטה החדשה של מועצת הביטחון, 2334, היא אולי ההזדמנות האחרונה לעשות את הצעד ההכרחי הזה.

די לישראל לצטט את הסעיף 7, פיסקה 31 לפרק החמישי של הסכם הבינים, האומר: "אף צד לא ייזום ולא יעשה כל צעד אשר ישנה את סטטוס הגדה המערבית ורצועת עזה לפני שהמו"מ על מעמד הקבע יביא לידי תוצאה."

כידוע, המו"מ על מצב הקבע טרם החל, והנושאים שבפירוש הושארו למו"מ הזה כוללים בין היתר את ירושלים, ההתנחלויות והגבולות (ראה ס' 5, שם) - בדיוק היעדים שמחמוד עבאס מנסה להשיגם חד-צדדית, באמצעות האו"ם.

נתניהו וויתר אותה שעה על הזכות לבטל את הסכם אוסלו בגלל ההפרה היסודית הזאת, ונראה שהוא הולך להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית החדשה לעשות זאת, גם הפעם.

אלא, שידי נתניהו קשורות כל עוד הוא ממשיך לדגול, ובפומבי, בנוסחת 'שתי המדינות', שהינה פועל יוצא ממעמדנו בשטח, מעמד של כובש או משחרר. שהרי אם אתה משחרר, כלומר – אתה תובע את השטח לעצמך, מה פתאום אתה מקים מדינה לעם אחר על האדמה שלך?

ולהיפך: אם אתה מחזיק את השטח בסטטוס של כובש ("תפיסה לוחמתית" בשפה המקצועית), מה פתאום אתה מקים התנחלויות לבני עמך על אדמה כבושה כשמתוקף ההגדרה הזאת ישיבתך עליה היא זמנית בלבד ואסור לך לחולל בה שינויים בני קיימא!

הטיעון הזה הדהד בנאומים שנשאו נגדנו ב'בית דין השדה' של מועצת הביטחון, וזאת בטון של מורים המדברים אל תלמיד מפגר.

מתוך הפינה הזאת, שלתוכה דחקנו את עצמנו, נוכל להיחלץ רק ע"י העמדה ישרה וכנה של התיזה הנגדית שלנו כפי שעשה שמעון המכבי, כלומר - שאין אנו כובשים באדמתנו וע"י ההתנחלות בה איננו מפירים את דיני הכיבוש בחוק הבינלאומי, פשוט – מפני שאין כיבוש.

מי שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה מיד אחרי ששת הימים וקבע את סדרי המשפט ביש"ע, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, התבטא במאמר מנחה שהמשיל את מעמדנו למעמד הצרפתים כאשר שחררו את חבלי אלזס ולוריין מידי הכובש הגרמני. כלומר, הם היו המשחררים, לא הכובשים.

גם כאן, הכובשים היו הפולשים הירדנים, המשחררים – אנחנו. לא להתבלבל. אלא, שאת הבלבול הזה בישלנו אנחנו לעצמנו.

שימו לב שנתניהו, בכל דברי התגובה הנרגזים שהשמיע על 2334 , את חוסר התוקף לגבינו של דיני הכיבוש הבינלאומיים - לא הזכיר. למה? כי זה היה מחייב אותו למעשים, להבדיל מתגובות טקסיות וסמליות, למשל – השלכת סיסמת 'שתי המדינות' לפח הזבל, למשל – החלפת "כיבוש" בריבונות, לפחות באזור C.

חוכמת השלטון היא בעיתוי. נתניהו אינו יכול לפעול מיד, כל עוד יש סיפק בידי אובמה להנחית עלינו עוד מכה, הטלת סנקציות למשל. אך גם אין לחכות עד ליום הראשון של השלטון החדש ממש, כדי שלא להביך אותו.

ביטול אוסלו ונטילת הריבונות צריכים להיות תגובה על צעדי רמאללה ולא להראות כניצול המשטר החדש עוד טרם הספיק לחמם את הכיסא.