החלטת האו"ם בנוגע להתנחלויות ביו"ש היא כשלון של ממשלת ישראל – על כך אין ויכוח. אבל לא של ממשלת נתניהו דווקא. היא כישלון מתמשך של ההסברה הישראלית משך יובל שנים, אצל כל ממשלות ישראל, ששמה דגש על ביטחון, וזנחה לחלוטין את נושא הזכויות. הערבים דיברו על 'זכויות פלשתיניות', על 'אדמה קדושה' ועל 'היסטוריה פלשתינית של 3000 שנה' – כל הקשקשת השקרית שבמשך 50 שנה חילחלה לקהיליה הבינלאומית. מדינת ישראל דיברה על ביטחון, דיברה על 'כיבוש' – אריק שרון הגדול היה זה שאמר ב-27.5.2003: "להחזיק שלושה וחצי מיליון פלשתינים תחת כיבוש זה דבר גרוע גם לישראל". שרון ואחריו נתניהו הביעו בפומבי נכונות ישראלית להקים מדינה פלשתינית – והעולם כולו, כולל כל הידידות הכי טובות שלנו, השתכנע הן מהטענות של ישראל והן מהטענות של הפלשתינים: מדינת ישראל ה'כובשת' כבשה שטחים פלשתינים כדי לדאוג לביטחונה. לזה יש פתרון מעשי: נמצא דרכים אחרות לדאוג לביטחון ישראל, ושישראל תסיים את הכיבוש. מדינת ישראל נמצאת בקרב מאסף של הסברה – אבל עדיין לא מאוחר: בכל דיון בינלאומי חייבים לשים את הזכויות ההיסטוריות בראש הטיעונים הישראלים. ההסברה הישראלית חייבת להתמקד בנושא הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי ביהודה ושומרון – ולהתמקד בכך בחמישים השנים הקרובות. כל דיון מדיני בחמישים השנים הבאות חייב להתמקד בשאלה מי היו כאן קודם – היהודים או הערבים? למי שייכת הארץ מלכתחילה – ליהודים או לערבים? רק אחרי שהדיון הזה יסתיים, אפשר יהיה להתחיל לדון בשאלות מהותיות של פתרון מדיני כזה או אחר. ועוד טענה צודקת אחת יש לעולם כלפי ממשלת ישראל: תפסיקו לדבר בכפל קולות. אי אפשר לדבר גם על 'חזון שתי המדינות' וגם על הרחבת ההתנחלויות. תחליטו מה אתם רוצים. טענה אמיתית, טענה צודקת, ומחייבת החלטה ישראלית ברורה: לגנוז סופית את הדיבורים על 'חזון שתי המדינות'. שוב הוכח שמה שסיבך את ישראל מבחינה מדינית לעומק לא היה חוק ההסדרה, אלא נאום בר-אילן. השר נפתלי בנט סיפר השבוע על פגישה שקיים לפני כשנה וחצי עם שר החוץ האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר. "תצפו לסנוקרת כפולה ממימשל אובמה לקראת סיום כהונתו" אמר קיסינג'ר לבנט, "הוא גם יגיע להסכם עם איראן, וגם יאפשר החלטה נגדכם במועצת הביטחון". נקודה למחשבה לכל אלו שמשוכנעים שאובמה החליט להימנע מווטו בגלל חוק ההסדרה, שעבר בסך הכל בקריאה ראשונה. כשנתניהו אמר לפני שבועיים שהוא מקווה לשיתוף פעולה עם טראמפ למימוש 'חזון שתי המדינות', הוא הסביר זאת בההכרח להגיע להבנה עם מימשל טראמפ, ולא לכפות עליו את עמדותינו. בפועל, שיא האבסורד הוא שנתניהו מנסה לכפות על טראמפ את רעיון המדינה הפלשתינית, שטראמפ כל כך מתנגד לו. נתניהו גם טועה בתגובתו ההיסטרית להחלטת האו"ם. הוא שוב מצטייר כמי שמאבד את עשתונותיו במצבי לחץ. במקום לשחק 'ברוגז' נגד כל העולם, צריך דווקא להיפגש עם כל מנהיגי העולם, כולל כל ראשי המדינות שתמכו בהצעה האנטי-ישראלית, ולהודיע להם חגיגית, תוך כדי לחיצת יד מחוייכת מול המצלמות, על הצלחת החלטת מועצת הביטחון: רעיון המדינה הפלשתינית העצמאית נגנז סופית. מעכשיו כולנו זורמים עם א.ב. יהושע: ריבונות מוחלטת על כל המשתמע מכך על כל שטחי C. אוטונומיה פלשתינית על שטחיA ו-B.
