1. מעולם לא היתה הקביעה העתיקה 'סופו מעיד על תחילתו', רלבנטית יותר מאשר בזמננו. התנהלותו הנכלולית של הנשיא האמריקני היוצא אובמה כלפי מדינת ישראל, לאורך כל שנות כהונתו, אשר הגיעה לסופה העגום בסירוב האמריקני להטיל וטו על הגינוי האנטי ישראלי במועצת הביטחון, סיכמה שמונה שנות כהונה של נשיא פוגעני, שהתנהגותו כלפי ישראל היתה רצופה איבה ומשטמה, בוז וקינאה, עד כדי הצגת סוליות נעליו לעיני ראש הממשלה נתניהו, כביטוי להתנשאותו היהירה. כבר בתחילת כהונתו הרמה, בנאומו המפורסם באוניברסיטת קהיר, בפני פקידי ממשל, ראשי השלטון וסטודנטים, ב-4 ביוני 2009, תחת הכותרת: A New Beginning (התחלה חדשה), הוא בישר לעולם הערבי כי הוא נחוש לפתוח דף חדש ביחסי ארה"ב והעולם המוסלמי, ותנאי ראשון לכך – פתרון כפוי של הסיכסוך הפלשתיני-ישראלי. 2. בפרק הנאום שעסק בסיכסוך, הצהיר אובמה כי הוא תומך בפתרון 'שתי מדינות לשני עמים', כאמצעי לסיום הסיכסוך: "מצב שבו לעם הפלשתיני אין מדינה הוא מצב בלתי נסבל... שאיפותיהם של הפלשתינים למדינה ולכבוד הן לגיטימיות". אף מילה לא היתה בנאום כנגד השאיפה לחסל את ישראל, מן הים עד לירדן, ולא נגד הטרור הפלשתיני. כן היתה בנאום, קריאה מפורשת להפסקת הבנייה בהתנחלויות, כצעד ראשון להשכנת ה'פּקס אמריקנה' באזורנו. עכשיו, שמונה שנים אחרי נאום השיטנה ההוא, אפשר להבין את שורשי הסירוב של אובמה להטיל וטו על ההצעה האנטי ישראלית. מסתבר שהאיבה היתה כה עמוקה, שהיה בה כדי לשבור מסורת אמריקנית מקודשת: שנשיא בתקופת היותו 'ברווז צולע' (כלומר במירווח הזמן שבין מועד בחירת נשיא חדש לכניסתו לבית הלבן), אינו מקבל החלטות המנוגדות לעמדות הנשיא החדש. אובמה היה הראשון שהפר מסורת זו פעמיים: פעם בהימנעות מהטלת הווטו מועצת הביטחון, ופעם בנאום ה'סטלמנטס' של שר החוץ קרי. 3. ועל אף כל המאמצים לגמד את ישראל ולהשפילה, יוצאת ישראל מתקופת אובמה (2009-2016) מחוזקת מבחינה צבאית, כלכלית ומדינית. בתחילת כהונתו של אובמה עדיין ניצבו מול מדינת ישראל מדינות ערביות חמושות ושטופות איבה, ובראשן סוריה שטרם ויתרה על שאיפתה להחזיר את הגולן לידיה באמצעות דיוויזיות השיריון שלה, הטילים והנשק הכימי להשמדה המונית. מה נותר משאיפתה היום? חצי מיליון נרצחים במלחמות האזרחים ומיליוני פצועים, שמוצאים עצמם במדינה שסועה ומפוררת, הנשלטת בחלקה בידי כנופיות חמושות, ושארסנל הנשק שלה מרוקן או חלוד, וללא כל מוטיבציה לפתוח חזית נגד ישראל. סוריה היא רק דוגמית. צריך לראות מה קורה במדינות ערב האחרות: עירק (שבה החלה ההתפוררות לפני 2009, מועד כניסת אובמה לתפקידו, אך ננטשה ע"י האמריקנים בדצמבר 2011), בתימן (שהתהפכה בעזרת ארה"ב ב-2011), בלוב (שבה החלה מלחמת אזרחים לאחר אולטימטום של אובמה ב-2011) ובשאר מדינות אוייב. המזרח התיכון חזר להיות אוסף של שבטים אכזריים שחיים על חרבם, ושל מיליציות איסלמיות פונדמנטליסטיות, אכזריות ושטופות שנאה לכל מה שאינו כמותם. 4. המזרח התיכון, למעט מדינת ישראל, הפך בימי אובמה למקום שמסוכן מאוד לחיות בו. סוריה, כבר אמרנו, שקועה עד צוואר במלחמת דמים נוראה; עירק התפרקה לעדות; לוב התפצלה לשבטים; תורכיה האיסלמיסטית, שראתה עצמה לעומתית מול ישראל, סופגת מהלומות טרור ונאלצת להתקרב יותר ויותר לעבר ישראל שנואת נפשה; ירדן מתנדנדת מול איומי דאעש; והפלשתינים מאבדים את תמיכת מדינות ערב שעסוקות בללקק את פצעיהן. 5. יש רק שלושה יוצאים מהכלל בסיפור הזה: איראן השיעית שממשיכה להתחמש ברישיון שהנפיק לה אובאמה ברוב כסל; החיזבאללה והפלשתינים. אי אפשר להקל ראש באיומים אלה, אולם אין להתעלם מכך שההסכם הגרוע של אובמה עם אירן, עדיין נותן לישראל חלון זמן לטווח הקצר (שכנראה ינוצל ע"י הנשיא החדש טראמפ); ושהחיזבאללה השרוי בשפל מוראלי כבד עקב אובדן אלפים מאנשיו בסוריה; ושהפלשתינים שתקועים במבוי סתום, בשל תביעתם האבסורדית למימוש 'זכות' השיבה. 6. במאזן הכללי מסתבר שתקופת אובמה לא היתה כל כך רעה. יכול היה להיות חלילה הרבה יותר גרוע. ויש גם חצי כוס מלאה: ישראל ניצבת מול פחות אוייבים פוטנציאליים, ועם הישג מדיני-צבאי-כלכלי שבא לעולם בזכות גיבויו של אובמה את אירן השיעית: מדינות המפרץ הסוניות, המתונות, שחרב המהפכה לא עברה עליהן, מתמלאות חרדה מפני הפונדמנטליזם השיעי המאיים שמְטפחת אירן, ומוצאות עצמן מתקרבות יותר ויותר למדינת ישראל. הן כבר עושות עסקים עימה, רוכשות ידע, מבקשות סיוע ביטחוני, וחלקן אף פתחו שעריהן בפני ישראלים. ויש גם הבנות ביטחוניות ידידותיות עם רוסיה. מי חלם על כך ב-2009? תודה רבה לךָ, מיסטר אובמה.
