השאלה, אם רשות השידור אכן יוצאת והתאגיד נכנס במקומה, מותירה את הציבור אדיש, בין היתר משום שהקולות העולים מן הזירה מזויפים ומטעים. כביכול, נלחמים שם למען המטרה הנאצלת של שידור חופשי מפוליטיקה, אולם האחראים לזיהום הפוליטי של התקשורת הממלכתית הם מפעיליה בעצמם, הצועקים "תיפסו את הגנב" - והם 'הגנבים'! הם מתלוננים שפוליטיקאים מנסים להשפיע על השידורים לטובת עצמם או לטובת מטרותיהם הפוליטיות, אך התופעה הזאת היא שולית בהשוואה לפוליטיזציה האמתית, פרי מעלליהם. האם זה מקרה, שכמעט כל העורכים, המגישים והשדרנים הם ממחנה פוליטי אחד? ומי מרכיב את הפאנלים הפוליטיים, רובם ככולם על טהרת השמאל? ומדוע בכ"ז שותלים בתוך חבורה הומוגנית כזאת אחד יוצא דופן, ימני פחות או יותר? הגרמנים בעידן הטרום-נאצי נתנו לתפקיד הזה שם. בקורפורציות של הסטודנטים פרחה האנטישמיות ורבות מהן לא קבלו יהודים כלל - פרט לאחד, לשמש כ"רנומיר-סטודנט" - סטודנט-לתלונות, שאם יאשימו אותם באנטישמיות, יוכלו תמיד להציג איזה 'כהן' כאליבי. אני סירבתי לא פעם להשתתף בפאנלים מוטים, שלא למלא את הפונקציה הזאת. טענתי, שבחברה דמוקרטית מקוטבת כמו ישראל פורום כזה חייב להיות מאוזן בין ימין לשמאל, ואפילו החזות החיצונית בלבד של הרכב המוטה כ"כ שמאלה, משדרת לציבור דימוי מטעה, כאלו זו דעת הקהל הכללית. התוצאה: הלכו ומצאו להם "כהן" אחר. ואיך נבחרים אנשי המקצוע - מזרחנים, מומחים לענייני ארה"ב או ערב, פרשנים פוליטיים וצבאיים? ניתן להרכיב רשימה של משוללי דריסת רגל בשידור הציבורי שעל רמתם המקצועית אין עוררין והם הגיעו לרשימה השחורה אך ורק בגלל השקפת עולמם. "תקינותם הפוליטית" בנושא הפלסטיני, שהוא המגדיר והממיין העיקרי בין "הטובים" ו"הרעים", נמצאה פגומה. גם רפרטואר השאלות שהמראיינים מציגים למרואיינים בנושאים בעלי השלכה מדינית אינו תמים. המקצועיות מחייבת שלנשאל ימני תוצגנה שאלות משמאל והשאלות לאיש שמאל תבאנה מימין. הצחקתם את השדרנים הציבוריים: ביקורת מן הכיוון המזמין קו לאומי יותר – יוק! לא פעם, ההטיה הפוליטית מגיעה לממדים של פארסה. כבר העמידו שניים להתווכח בעניין פוליטי, זה תוקף משמאל ו"בר-הפלוגתא" שלו משיב לו – גם כן משמאל. זיהום פוליטי מחלחל מן המילים אל הלחנים, שפעמים רבות בחירתם משוחדת - "שירי שלום", שירי ייאוש ציניים, פוליטיקה בחרוזים ובצלילים. אפילו בחירת המילים נגועה. "התקדמות" או "פריצת דרך" היא תמיד לכיוון שמאל, "קיצונים" יש רק בימין, "בארץ" – קרי: בקו הירוק. אם 'הטון עושה את המוסיקה', הטון שהנהיגו אדוני התקשורת כששותפיהם לדעה אינם בשלטון, הוא פסימי ומשרה קדרות, למרות הישגיה הבלתי רגילים של המדינה. עד שמתבקשת השאלה – אם כל כך רע, מניין בא כל הטוב הזה? עוד לפני שלושה עשורים שלחתי מאות מכתבי תלונות לרשות השידור, מפורטים וספציפיים, בניסיון לתרום לעשיית השידור הציבורי ראוי ומתאים יותר לחברה חופשית ודמוקרטית. לשווא. ב-1984 טבעה "אגודת צרכני תקשורת" את מטבע הלשון "תקשורת עוינת" (סטיקר: 'העם נגד תקשורת עוינת'), שסמלה היה מיקרופון ונחש כרוך סביבו. בשעתו, ראו ביכולת לקיים שידור טוטליטרי במהותו שמצליח להתחזות כדמוקרטי, פטנט ישראלי ייחודי. בתחרות בין "רשות" ל"תאגיד" התעלו לשיא חדש: הדיקטטורה הפוליטית של השדרנים, במלחמה על חייה, מניפה את דגל... השידור החופשי מפוליטיקה! מתוך ידיעות אחרונות
