הנהגת השמאל הקיצוני אוהבת להתהדר באהבתה לשלום ולזכויות האדם. אבל, זוהי אהבה התלויה בדבר, שנוטה להיעלם ברגע שהצבא והמדינה מפסיקים לשרת את סדר היום של דת "השלום". אז מתגלה חלק לא מבוטל מהנהגת השמאל הקיצוני כיריב של צה״ל ושל המדינה. המתקפה הכוללת של הנהגת השמאל הקיצוני על צה"ל ומפקדיו ועל מדינת ישראל וממשלתה הנבחרת היא שיאה של מערכה שהחלה כבר לפני כמה עשורים וכללה סימון אישי של מנהיגים, החל מראש הממשלה ומטה, והשתלחות רצופה בהם, הטלת דופי במניעים של גורמים שונים, והפעלת לחצים אדירים על המטה הכללי. הנהגת הליכוד, וכנגזרת מכך הנהגת המדינה, שבויה בידי הגורמים הקיצוניים בשמאל ובתקשורת, אפילו שהיא מוגדרת כממשלת ימין. בהעדר מבוגר אחראי בשמאל הקיצוני ובאופוזיציה הרתומה למרכבתו, ונוכח הסתה ומימון גוברים מצד גורמים אנטישמיים ואוטו-אנטישמיים, המצב רק הולך ומחמיר. המקרה של אלאור אזריה ממחיש את המורכבות הגדולה עמה נאלצים להתמודד חיילי צה״ל המשרתים בלב הארץ, ביהודה ובשומרון, בתנאים שבהם עליהם לא רק להתמודד עם אויב אכזר שהוכנס ארצה במסגרת "שלום" אוסלו השקרי, ולא רק עם אוכלוסייה עוינת, אלא גם עם ארגוני שמאל קיצוני שמטרתם להחליש את צה"ל, לצלם חיילים וקצינים ולאיים בהסגרתם למוסדות אנטישמיים בעולם. משפטו של אלאור אזריה הגיע לממדים שהגיע כתוצאה מפעילותם של צלם עוין ושל ארגון קיצוני שהעסיק אותו. בבית המשפט הודגם עד כמה מטושטשת ומבולבלת שרשרת הפיקוד בקרב הכוחות ביהודה ובשומרון, כאשר צלמי האויב מהווים נטל על צה״ל וחייליו. ומפקדים צריכים להתחשב בנוכחותם המטרידה, נוסף על הסכנות הפיזיות מצד האויב. שרשרת הפיקוד הצבאית הולכת ומתעשרת בחיילים ובקצינים בעלי נכונות עצומה לתרום, ודווקא עובדה זו מלבה את העוינות של השמאל הקיצוני והגזעני, ששם לו למטרה לגרש את עם ישראל מלב ארצו. התקרית בחברון רק המחישה כיצד נוכחות צלם עוין מסבכת את המציאות הקשה בלאו הכי. בניגוד להסתה הרווחת, מתנחלים אינם מחלקים פקודות לחיילים, ונוכחותם בזירת אירוע דומה לנוכחות אזרחים בתל-אביב סמוך לכוחות הביטחון בעקבות פיגוע. אבל, ארגוני השמאל הקיצוני אינם בוחלים באמצעים כדי להכפיש את מי שכל תאוותם היא לגרשם מבתיהם. כבר שנים שהמעורבות של אנשי השמאל הקיצוני במחסומים ובפעילויות אחרות של צה"ל ביהודה ובשומרון מחלישה את צה"ל ומסכנת את החיילים. סמל אלאור אזריה הוא קורבן של הכיבוש, של הכיבוש היחיד המתקיים בארץ ישראל, הכיבוש הערבי על-ידי רבבות חיילי הארגון לשחרור פלשתין כולה, שהוכנסו ארצה בחסות "שלום" אוסלו והובילו למלחמת אוסלו. מי שהשפיעו לרעה על עתידו של אזריה הם אלה שניצלו את מצבו וביקשו – על גבו ועל חשבונו, תוך ניפוח משפטו לממדים שאליהם הגיע – לכבוש יעדים פוליטיים: קעקוע מעמדו של צה"ל בלב ארצו והשחרת פניו בעיני העולם הצדקני והאנטישמי. היומרה של ארגוני השמאל הקיצוני והגזעני להשתלט על זירה מבצעית היא רק תסמין לבעיה עמוקה יותר: השמאל הקיצוני שם לו למטרה להחליש את צה"ל. קו ישיר עובר בין דוכן הנאשמים בקריה בתל אביב לבין המאבק של אותם ארגונים למען פגיעה בכושרו של צה"ל, למשל באמצעות השירות המשותף המוגזם לנשים וגברים. המלחמה של השמאל היא לא על עתידו האישי של אזריה וגם לא על הרכב הלוחמים בטנק – אלא על אופיו של צה״ל ומבנה הסמכות שלו: מי קובע את הוראות הפתיחה באש – המטכ"ל או ארגוני "זכויות האדם", ובלבד שאינו יהודי? מי מחליט לאילו תכנים ייחשפו חיילי צה״ל ותלמידי ישראל, לארגונים קיצוניים כמו בצל"ם או שוברים שתיקה, או לאנשי חינוך ציוניים ושורשיים? הנהגת השמאל הקיצוני, והיא המושלת בכיפה בהעדר אופוזיציה רצינית ואחראית, מבקשת לעצב מחדש את צה״ל כחלק מהתכנית שלה להשליט את חזונה של דת "השלום" על מדינת ישראל כולה ועל חורבותיה בהמשך. תכנית שאפתנית זו מציבה במרכזה את הדרישה לדחות את ערכי היסוד שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל כמדינת היהודים, ולהחליפם בחזון המשיחי של דת "השלום". זאת מהפכנות הרסנית ומסוכנת. מאחר והשמאל הקיצוני, שאינו אלא דת מסוכנת, תופס את המדינה הפלשתינאית כאמצעי למימושו של חזון דת "השלום", הצבא, כמו כל מוסדות המדינה, אמור לשרת את המאוויים המסוכנים שלו. אלא שמאחורי הרהב והיוהרה של הנהגת השמאל הקיצוני הנושא את שם הדמוקרטיה ו"השלום" לשווא, אם כי אינו מקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בישראל, מסתתרים תסכול וחרדה מפני הבאות. בשמאל הקיצוני משתוקקים לנווט את המדינה אל עברי פי פת"ח, בניגוד לרצון הבוחרים. היות שלשמאל הקיצוני של דת "השלום" אין באמת פתרונות לבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל, הנהגתו מבינה היטב שאם תתחיל באמת לאחוז בהגה, תאונה קטלנית היא רק עניין של זמן. ראה מלחמת אוסלו. על כן מעדיף השמאל הקיצוני לנווט ולהוביל נהג מן "הימין", ברוב השנים מאז 1977 נמצא הימין בממשלה, אך לא באמת בשלטון. על כן מדקלם אפילו ראש הממשלה נתניהו את איוולת "פתרון" שתי המדינות, שאינה אלא מתכון ל"שלום" חזירי: גירוש ונישול של מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם, כפי שרוצים השמאל הקיצוני והגזעני וכוהני הדת שלו. הטרגדיה האמתית היא שמציאות כזו – של ממשלה המבצעת את מדיניות יריביה – מתאפשרת אך ורק בשל העובדה שהמגרש הפוליטי ריק מאופוזיציה של ממש בכנסת. אילו הייתה כזו בנמצא, היא הייתה יכולה לחשוף בקלות רבה את הבלוף. אבל, מנהיג האופוזיציה ומנהיגותיה, יחד עם ממסד השמאל/תקשורת, מעדיפים להסית שוב ושוב נגד ראש הממשלה הנבחר, ברוח ארגוני השמאל הקיצוני.
