מרוב שרציתם לחזק את חיילי צה"ל, מיהרתם לקבוע שהחיילים ברחו. מרוב שביקשתם להבליט עד כמה העוול שנעשה לאזריה הוא עמוק, פגעתם והעלבתם חיילים שחלקם נרצחו, וחלקם נפגעו בגופם או בנפשם. מרוב שהצדק איתכם לא ראיתם בעיניים שהאמת עוד לא התבררה ובכלל עוד לא נחקרה, וקבעתם עובדות לפני שהדם יבש על הכביש. מה מרגישות עכשיו משפחות החיילים שצריכות להתמודד עם אובדן שאין שני לו, או עם פציעה מסובכת, מול הבוז העמוק הזה שמשדרים להם מכל עבר? אז כן, עכשיו מתחילות התנצלויות וגמגומים, ובעצם מדריך הטיולים לא ירה לבד, והחיילים כן חתרו למגע, אבל זה מאוחר מידי. הנזק כבר נעשה. מה קורה לנו? לאן החברה הזאת הולכת? פיגוע כבר לא מזיז לנו? אנחנו כבר לא מסוגלים לעצור לרגע, להזדהות, להמתין, לכאוב. חייבים לראות מה היה לא בסדר, איך השמאל הרס כאן עוד משהו. כולנו הפכנו בן רגע ליודעי כל, לשופטי על, לכאלה שלא משנה להם מה העובדות בשטח. ראינו סרטון קצר וזהו. אנחנו יודעים מה היה, ונודיע את זה מייד לכולם וברעש, כמה שיותר רעש. תחילתו של התהליך הזה, של לא לשתוק, של להביע בקול את דעתנו. היתה מבורכת. קולם של רבים מהמחנה הלאומי, לא נשמע עד השנים האחרונות. והנה גדל כאן דור שהחליט לא לשמור את דיעותיו, לא לפחד ולא לסגת. לזעוק על הפיגועים המפורסמים ועל אלה שלא מסופרים בתקשורת, להסביר למה ואיך עמונה ולמה הפרדה במסיבת סטודנטים היא לא כפייה, להציב נרטיב אחר מזה ששמענו וקראנו במשך שנים. אחד הגורמים שהקלו על התהליך היו הפייסבוק והטוויטר. הבמה שווה לכולם וכל אחד מוזמן להגיד את דברו. אבל נדמה שהרשתות החברתיות הם גם אלה שגרמו לנו להקצנה ולמיידיות. להגיב כאן ועכשיו על המתרחש, לקבוע עמדה ולדעת הכל. אז לא, לפעמים הנזק גדול על התועלת. האמת תהיה עמוקה ומבוססת יותר אחרי שנבחנה לעומק. גם אחרי יומיים ושלושה אפשר לכתוב על מסקנות של תחקיר צה"לי, על מחדל, על זהירות יתר של חיילים, אם הייתה. אפשר להביע עמדה אפילו נחרצת, אבל אז כבר יש אפשרות להתנסח בעדינות, לחשוב על מכלול של שיקולים. לא רק אלאור אזריה הוא הילד של כולנו, אלא גם החיילים האלה שעמדו אתמול בארמון הנצי"ב והיו בעיצומו של קורס קצינים למען כולנו. ואת זה אסור לשכוח.
