כל השיח סביב פרשת אלאור עזריה מתנהל סביב השאלה האם הוא פעל בהתאם לפקודה הקובעת שאסור להרוג מחבל מנוטרל או שלא בהתאם אליה. ראוי אמנם לעצור רגע אחד ולשאול מה עומד מאחורי קביעה זו. יש כאן הנחת יסוד לפיה אין זה מוסרי להרוג מחבל שכבר אינו מהווה איום מידי. הנחה זו, שכביכול באה לשמור על הערך של החיים, סוברת כי תוך כדי עשיית הפעולה החבלנית יש להשתמש בכוח כדי לעצור אותו, אך ברגע שהוא כבר אינו איום ממשי ומידי אין לפגוע בו כלל, ואף נכון להעניק לו טיפול כדי שנוכל להעמיד אותו לדין בבית משפט. תפיסה זו רואה במחבל סוג של פושע פלילי מסוכן, בדומה לשודד בנק או רוצח סידרתי. אלא, שכל ההסתכלות הזאת שגויה מהיסוד. הסתכלות זו מבלבלת בין הקשר האזרחי לבין הקשר של מלחמה. היא ניגשת לסוגיה כאילו אין כאן הקשר של מלחמה ארוכה ועקובה מדם המתנהלת קרוב למאה שנה בין שני קולקטיבים. אך מה ההצדקה לנתק את האירוע מהקשר הברור שיש כאן? בעיניי, אין זו אלא עיוורון מדעת, סתימת עיניים חסרת אחריות, מעין פסדו-מוסריות, שמדברת בשם 'טוהר הנשק' בעוד מדובר בסוג של 'טומאת הנשק', לא אחראית ולא מוסרית. אני יודע שיש אנשים שלא מוכנים לראות בבני אדם שום דבר מעבר לפרטים נטולי הקשר ציבורי וזהות קבוצתית. אכן, אם אתה לא מוכן להכיר בכך שבני אדם הם בעלי רבדים רבים בזהות שלהם, שכוללים רובד פרטי אך על גבי זה גם רבדי זהות כלליים, קולקטיביים ולאומיים, אזי נכון, אין להתייחס למחבל בצורה שונה משודד או אולי איש שנטרפה דעתו באופן זמני. אך לפני שנחליט עבור המחבלים מי הם ולשם מה הם יוצאים לרצוח, אני מציע לשאול את המחבלים עצמם. סביר להניח שאם נשאל את המחבל עצמו, נגלה שהוא כן רואה את עצמו כפועל בשם קולקטיב במסגרת מלחמה, בין שהוא תופס את עצמו כ-'שהיד' הפועל בשם האסלאם ובין אם מדובר בלוחם בשם הלאומיות הפלסטינית (אף על פי שלא מוכר לי מקרה אחד של מחבל שצעק "יחי פלסטין" בדרכו לחבל). משכך, האם אין זה אבסורד שאנחנו נתעקש להתייחס אליו כאל פרט יחידי, ולהחיל עליו את החוקים ואת הזכויות שהיו מגיעות לו במצב זה? אמנם מי שרואה את העולם כמורכב מיחידים בלבד ופוסל את המושג של קולקטיב מכל וכל נמצא בבעיה. אך אין אנו מחויבים לקנות את הסיפור הזה, במיוחד שהוא פשוט לא עולה בקנה אחד עם המציאות. עלינו להכיר בזה שמחבל אינו פושע פרטי, אלא לוחם בשם קולקטיב נגד קולקטיב אחר, במסגרת של מלחמה. משום כך, יש להתייחס למחבל מנוטרל באופן דומה ללוחם בזירת מלחמה גם אם מדובר בבית קפה בתל אביב, הטיילת בירושלים או באמצע הרחוב בחברון. לפי גישה זו, שמכירה במציאות כפי שהיא, המוסר מחייב אותנו דווקא לפעול כדי להרוג אותו ללא תלות בהערכתנו באשר לפוטנציאל שלו להמשיך להוות איום מידי. ולא כי אנחנו יודעים שהוא פושע, או משוגע או שהוא לא חזר בתשובה ברגע האחרון, אלא כי הוא פשוט אויב שבחר להיות 'מעורב' מאוד במלחמה נגדנו. למה שלוחם במלחמה ייחשב בין רגע לבלתי-מעורב בזכות שפגעו בו ברגל ויש לו עיכוב אפילו עיכוב רציני בלהמשיך בלחימה. מנגד גם אין מקום להחשיב מחבל מנוטרל כשבוי מלחמה. זאת, קודם כול כי הוא לא נכנע, אלא הניסיון מראה כי הוא מוכן לחדש את הלחימה אילו ימצא את היכולת לעשות זאת. דיני המלחמה שמגנים על חיילים שנפלו כשבויי מלחמה נועדו לרכך את האכזריות של הלחימה בין צבאות סדורים הכפופים למדינות וזה דבר ראוי ונהדר. אלא שכאשר צד אחד אינו פועל על פי הכללים האלה אין מקום להתחסדות אם התוצאה בסופו של דבר מביאה להצלחת השיטה ויוצא שמחבלים נעצרים, משוחררים וחוזרים למערכה. ברצוני להבהיר כי אינני מבקש לומר שאין מקום לשיקולים מוסריים במסגרת מלחמות. בכלל לא. אלא שהמוסר אינו נקבע על פי הרגשות, תחושות החמלה, ומה שנראה טוב בעיני המצלמות, הישראליות והעולמיות. המוסר כולל גם עשיית הצדק בעולם. הסירוב להשתמש בכוח באופן מכריע כדי למגר את הרשע ולהגן על עמנו מפני הלוחמים נגדו הוא המעשה הלא המוסרי שמביא להגברת הרשע והפקרת העולם לתוהו. הערך של עשיית הצדק מחייב שמחבל לא ייצא חי מפיגוע, גם אחרי שהוא כבר שוכב פצוע. שמירה על חיי אדם אמנם הוא ערך, ערך גדול מאוד. אך, הערך של עשיית צדק עומד נגדו במקרה זה ומחייב אותנו לא להסס ליטול את חייו של האויב לוחם בנו עד מוות. למי שתוהה, לקביעה זו יש גם תמך ברוח הקרב של אבותינו. המוסר על פי דוד המלך אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם."
