עיתונאים, מומחים, פרשנים, פוליטיקאים, טוקבקיסטים, מפקדים לשעבר. מי לא עסק בניתוח "מעמיק" ו"מקצועי" של תפקוד הצוערים והקצינים בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב. פרשנויות, ופרשנויות על הפרשנויות, ביקורת, וביקורת על הביקורת... וכך ללא הפסקה החל מדקות ספורות לאחר האירוע וכלה ב... מי יודע? כנראה עד האירוע התורן הבא שימשוך את תשומת הלב התקשורתית והציבורית. בימים האחרונים נחשפנו כולנו לכמות בלתי נתפסת של דעות ואמירות של אנשים שחלקם אנשי מקצוע מוערכים ובקיאים בסוגיה הנדונה ובנגזרותיה ועל חלקם האחר ניכר שאינם מבינים דבר וחצי דבר בטרור, בלחימה, בנהלי פתיחה באש, בתחקירים ובתפקוד של לוחמים בסיטואציות מבצעיות. נדמה כי חוסר הבקיאות וחוסר הכרת העובדות לא הפריעו לרבים וטובים ללהג בהתלהבות ולפרוש את משנתם מעל כל במה שהייתה מוכנה לארח אותם, ובמות כאלו, לצערי, לא חסרו. אחרי כל מה שכתבתי לעיל, מובן שאינני מתכוון לקחת חלק בהצגה הזו. לא אתייחס לפיגוע בארמון הנציב, כיוון שהעובדות היחידות שאני מכיר ושאיתן אי אפשר להתווכח, הם אלו שהוסרטו בסרטון המפורסם שרץ ברשת, וכל בר דעת מבין שעל סמך עובדות אלו בלבד לא ניתן לקבוע כמעט שום דבר. אז מה בכל זאת הניע אותי לכתוב? ברצוני לחדד מספר נקודות עקרוניות, בהתבסס על ניסיון שצברתי במהלך 25 שנות שרות כמפקד בצה"ל במאות מבצעים, אירועים ופעילויות מבצעיות בהם הייתי מעורב ומתוך עשרות רבות של תחקירים שבהם תוחקרתי ותיחקרתי: א. צה"ל חינך תמיד ומחנך גם היום את חייליו לחתור למגע. אי חתירה למגע הינה כישלון ערכי. לצערי, אני חש כי בשטח חל כרסום בערך הבסיסי והחשוב הזה. הכרסום הינו תוצאה של שנים ארוכות של לחימה בכפוף להוראות פתיחה באש שמבטאות את התפיסה שמוטב לסכן חיילים ואזרחים ובלבד שלא להסתכן בפגיעה בבלתי מעורבים, או בילדים שזורקים אבנים על רכב נוסע, או בנערים המשתמשים בקלע על מנת ליידות אבן לעבר חיילים במהירות ובעוצמה שלא הייתה מביישת קליע של רובה. התפיסה הזו הפכה לטבעית כל כך, עד כי כל אמירה כנגד הוראות הפתיחה באש נתפסת מיד כלא מוסרית וכל מי שמתבטא בכיוון זה מקוטלג מיד כאלים וכחסר מעצורים וגבולות. בפועל – בהפעלת אש ובשליחת חיילים לפעילות ישנם עקרונות שצריכים להילקח בחשבון כגון מידתיות, ערכיות המטרה, נזק אגבי וכיוב'. מובן שיש מקום לשיקול דעת ולריסון, אך הבסיס הערכי והמקצועי הראוי חייב להיות שחיי אזרחינו וביטחונם, וחיי חיילינו ושלומם קודמים לאלו של האויב. בלבול בהבנה הזו, כאשר הוא מחלחל למטה לחיילים, עלול להביא להיסוס במקומות בהם שבריר שניה יכול לקבוע חיים ומוות. עיסוק פלילי בתפקוד מבצעי של חייל מביא לאותה התוצאה בדיוק, ונובע לדעתי מאותה בעיה בדיוק. ב. התגובה האינסטינקטיבית של כל אדם - וגם של לוחם - כאשר פותחים עליו באש, זורקים עליו אבן או דוהרים לעברו ברכב, היא להתכופף/לתפוס מחסה/לברוח. הגבורה הנדרשת מחייל היא להתעשת ולכוון את כל כוחותיו לביצוע הדבר הנכון על חשבון האינסטינקט. במצב של לחימה מול אויב, הדבר הנכון הוא בדרך כלל לחתור למגע עם האויב ולחסלו. במצב של אירוע טרור בתוך קהל, אחד הדברים המסוכנים ביותר הוא תגובה המונית ולא מתואמת של אוחזים בנשק. תגובה כזו תביא לרוב לנפגעים רבים מאש כוחותינו (דו"צ). כל נושא נשק במדינת ישראל מכיר את התדריך הקבוע שמקבלים כאשר מגיעים עם אקדח או רובה לאירוע מאובטח שמשתתפת בו אישיות ממלכתית מאובטחת: "גם אם יש אירוע ונפתחת אש, אסור לך לשלוף את נשקך ואסור לך לירות. תשאיר לאנשי האבטחה את הטיפול באירוע". מצד שני – ברור שאם יש מחבל בשטח ואתה בקשר עין אתו, אתה מוכרח לקחת אחריות ולחתור לחיסולו. בין שני הדברים קיים מתח. המתח הזה הוא מובנה ומלווה וילווה תמיד כל אדם האוחז בנשק בסביבה בה קיימים איומים. תגובה מקצועית אפשרית של מפקד במקרים כאלו, היא לתת פקודות ברורות, כגון: "שניכם, בואו איתי, אתם – תחפו עלינו וכל היתר תפסו מחסות". זה לוקח שתי שניות, ותוך כדי מתן הפקודה הכוח כבר יוצא להסתערות. זהו התפקיד הבסיסי של המפקד, ואם אין מפקד בנמצא – אזי כל חייל יכול וצריך לקחת אחריות ולעשות זאת בעצמו. מניסיון – לא כל מאתיים החיילים יתנו במקביל פקודות. במצבים כאלו מתגלים המנהיגים הטבעיים. האם זה קרה או לא קרה בפיגוע בארמון הנציב? אינני יודע. כאמור – אין לי יכולת להתייחס לאירוע משום שאיני בקיא בעובדות. אני מאמין כי השאלה הזו עמדה ועומדת במרכז התחקיר שמבצע הצבא. ג. לעניין התחקיר: שמעתי אומרים כי לא יעלה על הדעת שיתנו למפקד בה"ד 1 לתחקר את עצמו. ובכן, אין לי אלא לומר כי לא יעלה על הדעת שלא יתנו לו לתחקר את עצמו. התחקיר המבצעי שמבצעת היחידה הוא השלב החשוב ביותר בתהליך הלמידה והפקת הלקחים. כמובן שלא די בתחקיר מקצועי, כנה ועמוק. צריך גם לדעת ליישם את הלקחים כדי להשתפר ולא לחזור על טעויות. ישנם מקרים בהם ממנים ועדת מומחים לביצוע תחקיר. זה לא מחליף את התחקיר המבצעי שלעולם יבוצע על ידי היחידה עצמה. בדרך כלל הדבר מתבצע באירועים מבצעיים או אירועי בטיחות חמורים ומורכבים בהם הייתה פגיעה בנפש, כאשר ישנה הבנה כי נדרשים מומחי תוכן בתחומים שונים כדי להעמיק את הניתוח של העובדות ובהתאמה – את היכולת ללמוד מהאירוע ולטפל בכשלים במידה והיו כאלה. הייתי שותף ועד למאות תחקירים מקצועיים ומלאי יושרה וכנות, אך ראיתי גם תופעות אחרות. אם יש היום חוסר אמון ביכולת של צה"ל לתחקר את עצמו – זה חמור ומצער מאד, אך הייתי מציע לצה"ל ולדובר צה"ל לנתח את הסיבות שהביאו לכך, או במילים אחרות הייתי מציע להם לתחקר את עצמם...
