"ועידת שלום" מגוחכת התכנסה בצרפת בהקשר של גחמה תמימה ו/או אנטישמית של נשיא שאינו מביא כבוד לארצו או לעצמו. בהקשר זה יש להצביע על טעותו, כמו על זו של "מעצמות" קולוניאליות אחרות, שסיבכו את המציאות במזרח התיכון, ומתעקשות להמשיך לבחוש בקדירה ולהקדיח את התבשיל. עד מתי? יש המשווים בין ירושלים לבלפאסט ובין יהודה ושומרון לאלג'יריה, במטרה למצוא דמיון בין הסכסוך הישראלי-ערבי לבין המאבק האירי בכיבוש האנגלי, או בינו לבין המלחמה שהביאה לסילוק צרפת מאלג'יריה. העושים כך מתעלמים מההבדל המהותי שבין דוגמאות אלה לבין המציאות בארץ ישראל: בעוד ששם מדובר בכיבוש במלוא מובן המלה, של עם זר ושל ארץ זרה גם יחד, בארץ מתקיימים יחסי כובש-נכבש בין היהודים לבין ערביי ארץ ישראל, אולם לא בין "הכובש" לבין הארץ, שהיא בראש ובראשונה ארצו. הגדרת השליטה היהודית בחלק מאזורי הארץ כ"כיבוש", לעומת שליטה "חוקית" בינתיים באזורים אחרים, אין בה היגיון, והיא מתבססת אך ורק על "קו ירוק" מקרי שהתקיים 19 שנים בלבד, מחצית האחוז מתולדות עם ישראל. איש אינו שש לשלוט על עם אחר. עם זאת, קשה להבין את הנכונות הכללית לשלוט על ערביי ישראל הנתונים לכיבוש מאז 1948 לעומת העדר הסכמה כאשר מדובר בשלטון על ערביי יהודה ושומרון (כ- 90% מהם ממילא אינם מצויים תחת שליטה ישראלית), שהם אותם ערבים בדיוק, אך כבושים מ- 1967 ולא מ- 1948. עבאס-חמאס אינו עושה הבחנה כזאת: הוא רואה את עצמו נשיאם של כל ערביי ארץ ישראל המערבית, ונציגים של כל ערביי הארץ (וגם יהודים מן השמאל הקיצוני), משני צדי הקו, עולים אליו לרגל. כשבעים שנה לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה ראוי לזכור ולהזכיר שהיא פרצה כתוצאה בלתי נמנעת מהמדיניות של צ'מברליין ושל דאלאדייה, ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת שהשלו את עצמם כי ויתורים לתוקפנות הגרמנית עשויים למנוע מלחמה. מאז עבר עם ישראל שיאים של שואה ותקומה והיה אפשר לצפות שהלקח של מינכן 1938 נלמד והוטמע. נשיא צרפת מוכיח שהלקח לא נלמד. מלחמת העולם השנייה פרצה למרות "שלום מינכן", ובתוך זמן קצר התמוטט צבא צרפת נוכח כוח המחץ הגרמני. שרידיהם של צבאות צרפת ובריטניה נחלצו בעור שיניהם באמצעות הפינוי מחוף דנקירק. באותה עת דרך כוכבו של הגנרל דה-גול, שמיד לאחר התבוסה הקים את תנועת השחרור הצרפתית. רק כעבור חמש שנות מלחמה נוראה, ובסיוע אדיר של המעצמות, עלה בידו להשיב לצרפתים את מולדתם. השאיפה לשלום-בכל-מחיר מביאה את החובבים המשיחיים של שלום זה להזכיר דווקא פרק אחר בחייו של דה-גול, ואת נכונותו לוויתורים מפליגים לארגון האף-אל-אן באלג'יריה, שכתוצאה מהם נסוגה צרפת ממושבתה לשעבר והעניקה לה עצמאות. הכמיהה ל"דה-גול ישראלי" מתעלמת מן ההבדל העקרוני בין שני המצבים: צבא צרפת היה כובש זר בארץ לא לו, ואילו צבא ישראל איננו כובש זר בארץ ישראל. נכון יותר לעשות השוואה אחרת, בין 7 שנות ההידרדרות מ"שלום" אוסלו למלחמת אוסלו לבין 7 שנות העיוורון וההתפוררות של צרפת מול עליית כוחם של הנאצים, מ- 1933 ועד 1940. רבים מאזרחי ישראל, ובעקבותיהם צרפתים ואחרים שאינם אוהבי ישראל ומתחרטים על הקמתה של מדינת היהודים, משלים את עצמם כי השיבה אל "הקו הירוק" תביאם אל המנוחה והנחלה, ומתפתים לשכוח כי מדובר בגבולות אושוויץ, כפי שהוגדרו על ידי אבא אבן, שהיה דווקא איש שמאל מובהק. קווים אלה יוכלו לשמש נקודת זינוק אידיאלית לשלב השני, על פי הטקטיקה של הארגון לשחרור פלשתין כולה (!), הזהה לשלב היחיד באסטרטגיה של החמאס: דחיקת ישראל מערבה, אל קו החוף והסוף. ההתיישבות ביהודה ובשומרון איננה קולוניאליזם. איסור על יהודים לחיות ביהודה כמוהו כאיסור על צרפתים לחיות בצרפת, לא באלג'יריה. הצגת המציאות הישראלית ככפיית רצונם של שמונה מאות אלפי יהודים ביהודה, בשומרון ובשכונות ירושלים שמעבר ל"קו הירוק" על מיליוני יהודים בתוך "הקו הירוק" לוקה בפישוט יתר; בתוך "הקו הירוק" חיים מיליוני יהודים הקשורים ליהודה ולשומרון בכל נימי נפשם, ושהאינטרס שלהם הוא שההתיישבות תשגשג. ירושלים איננה בלפאסט ויהודה ושומרון אינם אלג'יריה. אין הכרח לחזור על מסלול הדמים שאחריתו ידועה מראש, ועל הצורך להיאבק על הקיום בתנאים בלתי אפשריים. יש לבלום את תהליך אוסלו וגרורותיו ונגזרותיו ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית במקום שלום ובמקום ישראל. "פתרון" שתי המדינות מעולם לא היה קיים. בנאום הפרידה שלו האשים ברק חוסיין אובמה את ראש ממשלת ישראל בכך שההתיישבות מונעת את יישומו של "פתרון" שתי המדינות. אם כך, הוא נהג כמו בלעם: בא לקלל ויצא מברך, והחמיא לנתניהו.
