בשבוע הבא ימלאו 20 שנה לחתימה על הסכם חברון, ההסכם המדיני הראשון שעליו חתם נתניהו כראש ממשלה, במסגרתו נסוג צה"ל מרוב חלקי חברון, למעט רצועה צרה. הסכם חברון היה אמנם ירושת הממשלה הקודמת בתוך הסכם אוסלו, אבל לנתניהו היתה עילה מעולה להתנער ממנו, אחרי שהכוחות הפלשתינים, אלו שקמו מכוח הסכם אוסלו, פתחו בירי על כוחותינו 3 חודשים לפני-כן, בקרבות אחרי פתיחת 'מנהרת הכותל', והרגו 16 חיילים. נתניהו לא עשה זאת. הוא הוציא את צה"ל מרוב חלקי חברון, כולל הגבעות השולטות על הרובע היהודי. 5 שנים אחר כך התינוקת שלהבת פס הי"ד שילמה על ההרפתקה הזאת בחייה. נתניהו, שנבחר לראשונה בשנת 1996 על בסיס שלילת הסכם אוסלו, המשיך להידרדר מהסכם חברון להסכם וואי, ומשם לנאום 'שתי מדינות' של בר-אילן. משום מה, התקשיתי השבוע להאמין לראש הממשלה, שסיפר על המסרים שקיבל ממימשל טראמפ, לתאם עמדות ולפעול בשיתוף פעולה בנוגע ליו"ש, ולא לנקוט כרגע בצעדים חד צדדיים. מימשל טראמפ מצידו לא פירסם שום מסר כזה, והנשיא עצמו, צייצן בלתי נלאה בטוויטר, שתק שתיקה קולנית. ישראלים שהשתתפו בטקס השבעת הנשיא החדש סיפרו, ששמעו שם מסרים הפוכים בתכלית, שמימשל טראמפ באמת לא מתנגד להחלת החוק על מעלה אדומים. דרישתו היא שישראל תגבש סוף סוף עמדה מדינית ברורה ותיישם אותה, ואז תקבל גיבוי מלא מוושינגטון. אלא שנתניהו, מתוך איזו פחדנות לא ברורה, בדה מליבו מסרים שקיבל מוושינגטון. "אל תתייחסו אל טראמפ כאל משיח, יש לו אינטרסים משלו", הזהירו השבוע רבים וטובים כלפי אישים מהימין הפוליטי. והם צודקים, כמובן. כי שאלת השאלות אינה טראמפ - אלא ממשלת ישראל. וביתר דיוק: נתניהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לפרשת דרכים גורלית, אולי היסטורית בתולדות המדינה: האם להמשיך בקו של נאום בר-אילן, של מדינה פלשתינית, או ש'יסובב את הספינה' כדבריו בעניין אקטואלי אחר שקשור אליו אישית, ויפעל להחלת ריבונות ליהודים לפחות בשטחי C, אם לא בכל יו"ש. מה שנתניהו יביא בצורה נחושה לטראמפ – זה מה שיהיה. נגמרו התירוצים של 'אובמה יימנע מווטו במועצת הביטחון', ושל 'אף לא לבנה אחת נוספת' – המשפט שנתניהו נהג לצטט שאובמה, לדבריו, אמר לו בפגישתם הראשונה. עכשיו יש נשיא חדש, אוהד, לא אובססיבי בנוגע להתנחלויות כקודמו. אם נתניהו יחליט לקדם את הריבונות הישראלית ביו"ש, מתוך תיאום עם המימשל האמריקני ובלי להפתיע אותו, טראמפ יזרום עם המהלך. ודווקא בנושא הזה יש מקום לדאגה. כי מי שהקשיב לדברי נתניהו ביום ראשון בקבינט, היה יכול לשמוע דביקות בנאום בר-אילן ונכונות מתוך שיכנוע עצמי להקים מדינה פלשתינית. בישיבת הקבינט המדיני ביטחוני הכריז נתניהו, כי הבנייה בירושלים תימשך ללא הגבלה, ו"בקרוב אכריז על בנייה נרחבת בגושי ההתיישבות", כפי שאכן הכריז שלשום. סליחה? גושי התיישבות? למה גושי התיישבות, כשאפשר עכשיו לבנות בכל היישובים ביו"ש? גושי התיישבות נחוצים רק כשבשאר השטח – כלומר 90 אחוזים מיהודה ושומרון – מתוכננת לקום מדינה פלשתינית. זה החזון שביבי יציג לטראמפ? וכשנתניהו התייחס למעלה אדומים הוא הבטיח: "העיר תהיה בריבונות ישראלית בכל הסדר קבע, אך לא נכון בעת הזאת לקבוע צעדים חד צדדיים בלי תיאום עם הממשל האמריקני". ושוב אפשר לשמוע בין השורות את מה שמדאיג. איזה הסדר קבע? מי מדבר על הסדר קבע? ואם מעלה אדומים תהיה בריבונות ישראלית בכל הסדר קבע – מה לא יהיה בריבונות ישראלית על פי המפה שלך להסדר קבע? אם זה החזון שנתניהו עתיד להציג בעוד שבועיים לטראמפ, יש מקום לדאגה עמוקה. דווקא בעידן טראמפ, יש מקום לבחון לעומק את השאלה אם ראש ממשלת ישראל ולא נשיא ארה"ב הוא נכס מדיני או נטל מדיני.
