בשנת מלחמת יום הכיפורים, בחודשי הפסקת האש, התארחה ראש הממשלה דאז, גב' גולדה מאיר, בישיבת הנהלת המפד"ל. בין התלונות ששמעה היו גם שהתייחסו לתשדירים ברדיו ובטלוויזיה. "אתם אשמים", אמרה בנחרצות, שכן בשנים שקדמו היו השידורים תחת משרד ראש הממשלה, ונטען שהם מגמתיים. אחר תביעות שגם המפד"ל הייתה שותפה להם הוקמה רשות השידור שהייתה אמורה לשדר באובייקטיביות. כלפיה אמרה ראש הממשלה שהיא חסרת סמכות בכלל. להמחשה ספרה את הדבר הבא: בימי המלחמה, ניסו חמומי מוח בעכו לפגוע בערביי המקום. המשטרה כמובן מנעה זאת. אולם, דבר ההתפרעות שודר ברדיו. אחד מעוזריה של גולדה, פנה אליה בזעקה. לערביי עכו אמר, לא יקרה דבר. המשטרה תגן עליהם. אולם על יהודי מדינות ערב יכול הדבר להביא אסון. גולדה פנתה אל רשות השידור ובקשה להפסיק לשדר את הידיעה הזו. הבטיחו לה לשקול, אך הידיעה שודרה עוד מספר פעמים. אין סמכות לממשלה בתחום זה. לנו, הציבור הנפגע, אין הבדל בין שידור בידי הממשלה לשידור של רשות אחרת. נזכרתי במאמר חז"ל: "נפלה אבן על קדירה – ווי לקדירה, נפלה הקדירה על האבן- ווי לקדירה". המכשול הגדול שבשידור הציבורי בכל מסגרת שהיא, הוא נוהגם של העיתונאים להתייחס אליו כאל נכס שניתן להם לעשות בו כנטייתם, בשם "חופש הביטוי". אולם, כשם שחופש העיסוק איננו מתיר לאדם למכור את סחורתו מתוך חנותו של אחר, גם אם הוא עובד שם, כן לא רשאי אדם לממש את חופש הביטוי שלו באמצעות הכלים של הכלל. דוגמאות מחוויותיי האישיות : אחר שראש הממשלה המנוח שרון, החל לצדד בהקמת מדינה פלסטינית, פנו אלי מערוץ 2 של הטלוויזיה. הם אמרו כי מחוגי השב"כ נמסר להם, כי ידוע לשרות על התארגנויות לרצח ראש הממשלה "בגיבוי רבנים". בקשו את תגובתי. השבתי שלא ידוע לי דבר כזה, ושאם אדע על מישהו המתכנן זאת, אמסור אותו למשטרה. בקשו שאתראיין. הסכמתי. נשלח אלי הכתב לענייניי שטחים. אמרתי גם לו, כי לא שמעתי על התארגנות כזו, ואם אדע עליה אמסור זאת למשטרה. ומה דעתך אתה על מדינה פלסטינאית, שאל הכתב. הקמתה היא מעשה שאינו צודק וגם איננו אחראי השבתי . בכך הסתיים הראיון . בשידור נאמר כי מחוגי השב"כ נמסר על התארגנויות לרצח ראש הממשלה בגיבוי רבנים. עכשיו בא הגיבוי, רואים את כותב שורות אלה אומר שמדינה פלסטינית היא מעשה לא צודק ולא אחראי. זה ה"גיבוי הרבני " למזימת רצח ראש הממשלה. כל מה שאמרתי בנוסף, על מסירה למשטרה - לא שודר. זה לא אחרת מאשר "הזניית המקצוע", וניתן לחבר לזה גם הפרת אמונים וגם גניבה ממעביד, שהרי אין זה אלא זדון. לימים פגשתי את הכתב ונזפתי בו חמורות. בהמשך הבנתי שזה לא הוא, כי אם יד העורך בדבר. כיום יומיים לאחר השידור התקשר מישהו לביתי. "למה אתם רוצים להרוג את ראש הממשלה", הוא התריס. מנין לך דבר כזה? נרעשתי. אמרו בטלוויזיה השיב. טוב אמרתי בכעס, לך ליועץ המשפטי ואמור לו לפתוח בחקירה. "לא צריך יועץ משפטי השיב, צריך להעמיד אתכם ישר לקיר". הסתה לרצח ראש הממשלה לא הייתה, אבל הסתה לרצח רבנים - כנראה שכן. לפני שנה הופיעו שוב. הפעם מערוץ 1 התכנית במבט שני. גלגלנו בענין רצח רבין. אמרתי שהזכרון מתעמעם מפני שניסו לנצל אותו להישגים פוליטיים ולרדיפה במקום לעסוק בלקחים החברתיים והמוסריים. במסגרת זו אמרתי גם שלדעתי יוזמי אוסלו צריכים היו לעמוד לדין על רשלנות פושעת ועל סיכון המדינה, ואפילו לו היינו צריכים להיעזר לשם כך בחקיקה רטרואקטיבית. בהמשך טענתי שיגאל עמיר לא היה בשר מבשרה של הציונות הדתית, אלא "טרמפיסט" במפעליה. בהמשך הגענו לגירוש מגוש קטיף, ואמרתי שבעיני היה הדבר רע כמעשה מדיני, וגם רמיסה גסה של זכויות אדם, ועל כן, לו יכולתי אפילו לשחד מישהו כדי לעצור את הדבר – הייתי עושה זאת. אז אולי גם לרצוח? הזדעק המראיין. שוחד ורצח אינם אותו מעשה השבתי. לא הועיל. שם הכתבה היה "הרצח הבא". אצלנו מקובל כי מי שמוכן לבצע עבירה, אינו חשוד על חמורה ממנה. ייתכן שהכתב לא יודע על כך אבל הכותרת איננה מקצועית אלא נטיית הלב של כותבה. דוגמא בולטת להשתלטות על שידור על פי נטיית הלב, היא התכנית "דין ודברים". שנים רבות מנהיג אותה פרופ. משה נגבי , וזהו שידור "על צד שמאל". הוא גם תמיד יביא לעזר מישהו מהמחזיקים בדעתו , פעמים רבות מן ה"מכון הישראלי לדמוקרטיה". השם הזה יוצר רושם כאילו מדובר כאן במוסד ממלכתי "ישראלי", בעוד שהוא ארגון של קבוצת אנשים שיש לה כיוון מטעם עצמה. רפואתו של השידור הציבורי תהיה בהקפדה על "יושר השידור" . יש להעיר לשדרנים "מרימי גבה" או למשני טון המבקשים להדגיש את עמדתם הם כלפי הנמסר. "חופש הביטוי" אין משמעותו חופש של שימוש בכלי הביטוי שאדם עובד בו. חופש הביטוי משמעותו שאתה רשאי להביע כל דעה – בכלים שלך. "שידור ציבורי" שעובדיו השתלטו עליו והם עושים בו כחפצם, גרוע מ"שידור פיראטי"! ראש הממשלה חש כנראה בחושו החד, ששרות השידור והתאגיד החדש הם היינו הך, במקום אבן שנפלה על קדירה כמשל חכמים, קבלנו קדירה שתיפול על אבן. זו להערכתי סיבת התנגדותו לתאגיד. אינני מבקש להשיב את השידור לידי הממשלה. אולם, כשם שבכל מערכת שבמימון ציבורי, קיים פיקוח, ומורה שלא ינהג כראוי בכיתתו כמשל, ייקרא לסדר, או שתרשם לו "הערת מפקד" כבצבא, או שקידומו יעוכב, כן חייב להיות פיקוח על השידור הציבורי. בכלי הביטוי הפרטיים, יעשה כל אחד כחפצו, ובלבד שלא יבוא לידי פלילים או תביעת נזיקין. השידור הציבורי חייב להיות כהצהרתו, "שלכם ובשבילכם".
