קשה להחליט אם דברי ההבל מלאי הבורות והמשטמה היוצאים מפיו של השר ליברמן מהווים המשך ההתקרנפות שלו במסע למחיקת "אסואן טהרן" מקיצור תולדות החיים שלו, או שמא האיש שהמשרה עלתה לו לראש באמת מאמין בשטויות שהוא פולט. בכל מקרה אם כך ימשיך להתנהל, עוד יתברר שקם לעמיר פרץ ה"מרחיק ראות" יורש ומתחרה ראוי על התואר של הסומא התורן. האמת היא, שדי מעליב להזדקק לשמות גיבורי ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם בהגנת עם ישראל בארצו- על מנת להוכיח את ליברמן על בורותו. עם ישראל לעולם לא ישכח אלה הקדושים שבמותם ובחייהם היוו מופת לכל נער יהודי בארץ ובעולם. עמנואל, רועי, אלירז השם יקום דם כולם הם היהלומים של העם הזה ומצטרפים בכך לרשימה ארוכה וייחודית של בני תורה (ולא רק...) שחיו עבור משהו גדול מהחיים הפרטיים שלהם- עבור נצח ישראל. אמר לי בימים האחרונים בר פלוגתא דבר המלמד על עומק חוסר ההבנה. "מה לרב ולחינוך"? שאל, בהתכוונו למיודענו הרב לוינשטיין. נו, מה תענו לתינוק כזה שהשבי בו הוא אחוז הופך פשיטא לחידה מורכבת עבורו? מכינת בני דוד שבעלי אינה צריכה מליץ יושר, בוודאי לא אותי הקטן. מי שכן צריך העמדה במקום הוא הלז אביגדור המציב עצמו בכוחנות נלעגת כאיום העכשווי על אופיו היהודי של צבא הגנה לישראל. אינני נדרש למצגי השווא אותם הציג בימי היותו באופוזיציה. ליברמן מעולם לא היה איש ימין, לא דבק בקדשי ישראל ולא ראה בארץ הקודש ולו מקצת קדושתה. אדם המכין תכנית שהיא משנה סדורה של חילופי "שטחים" כאשר מה שקובע הוא הקילומטרים הרבועים וערכם הכלכלי,דמוגרפי,אסטרטגי- אינו יכול להיחשב נאמן לשלמות הארץ, מה יש כאן להסביר? זאת ועוד- מי שמחפש הוכחה לחומר ממנו עשוי ה"נמר" הזה יתכבד ויקשיב לנאומיו המתלהמים של הרוצח איסמאעיל הנייה החי ובועט בבלון אותו ניפח הליצן ליברמן שהתחייב פומבית לחסלו בתוך ארבעים ושמונה שעות מרגע כניסתו לתפקיד שר הביטחון. הבלון התפוצץ זה מכבר, הנייה טרם...... וכמה דברים מעודדים לסיום, אם כי בוודאי לא מספקים עד תום: לאחרונה יש תחושה שהצבא וראשי המערכת מגדישים את הסאה. האירועים בצה"ל שהתפרסמו ברבים מפרים סדרי בראשית ההולכים עם העם היהודי שנים הרבה. בנות בצריח, לוחמות כתף אל כתף עם לוחמים, שירותים משותפים, הצרת צעדי הרבנות, איסורים על זקן והחמרת תנאים לקיום הכנסת ספרי תורה לבסיסים ולהשגחה בענייני כשרות- כל אלה גורמים לרבנים מנהיגי ציבור להרים קול מחאה. זעיר פה זעיר שם, מרימים תלמידי החכמים ראש ולוחמים את מלחמתה של תורה. קביעה פה, עצה שם, ביקורת והוראת דרך לכולנו, מחלחלים אט אט ועושים את שלהם. תלמידי חכמים נוספים רואים, מקבלים ביטחון ומצטרפים למחאה.. הסימנים הם מעודדים אם כי, כאמור, לא מספיקים. ביום בו יצאו הרבנים תלמידי החכמים בקול אחד ואחיד, ברור וצלול, עם איסור גורף וחד משמעי לעבור על חוקי תורתנו הקדושה, ביום זה יקבלו הליברמנים (למיניהם ולסוגיהם) שעור ביהדות, שיעור אותו לא ישכחו במהרה. המאבק הוא מאבק רוחני, על דמותנו ועל שמירת מאפייניה היהודים של המדינה וצבאה בכלל זה. ברגע שתובנה זו תהיה נחלת כלל הרבנים ואלה יתייצבו כאיש אחד לומר את הדברים, ממילא יהיה סדר בדברים או אז יבינו "מנהיגים" לשעה את מקומם האמיתי בדברי הימים המפוארים של עם ישראל.
