אז הנה, סוף סוף קבלתי תשובה לשאלה שהעסיקה אותי מאז הייתי ילד קטן שנתוודע לזוועות שעברו הסבתות והסבים שלי באושוויץ וטרבלינקה: איפה היה העולם בשואה? ובכן רבותיי, הוא כתב סטטוסים בפייסבוק ועשה פסח. תכלס, מאה ילדים שנרצחים בגז בטבח כימי ב'אידליב' זה איום ונורא. איום ונורא. אבל זה ששואב האבק שבק חיים בערב חג, זו כבר קטסטרופה אמיתית! מאתיים קילומטר בקו אווירי ילדים נטבחים. נרצחים. מדממים למוות והיום מצאתי את עצמי עסוק בהשוואת מחירים לקראת הוויקנד שאנחנו הולכים לעשות לפני פסח: מצאתי שהמשוגעים המופרעים האלו הפעם הגזימו אבל באמת: אלף מאתיים שקל ללילה זה באמת לאבד כל צלם אנוש. ובעוד אני לוקח את המכונית שלי לסבב שטיפה ואומר למנקה הערבי לא לשכוח לנקות גם מאחורי האוזניים של האוטו, אני נזכר באבריימל'ה, ילדו הקטן של סבא שלי, הרב אליהו גלייכמן ז"ל שרגע לפני שהלך לעבר המשרפות נאלץ לשקר לו בפעם הראשונה והאחרונה בחייו ולהגיד לו שהוא בעצם הולך לפארק שעשועים ולא למשרפות הגז. אמי סיפרה לי שסבי מעולם לא סלח לעצמו על כך. ואני? מרגיש שאילו סבי היה עדיין בחיים והיה יודע שהנכד שלו שומע ורואה ב HD על זוועות שמתחוללות בעם אחר, בניגוד גמור לעולם בשלושים ותשע שלא היה כפר גלובלי קטן כמו שאנחנו היום, ייתכן שהוא גם לא היה סולח לי. אני נעמד מול המראה נוכח הסיפורים על הטבח ומתבייש. בעצמי. רק בעצמי. כי אני ואתם יודעים, שמחר נמשיך לבוקר חדש. והגופות ימשיכו להיערם. והילדים למות. וכשישאלו אותי ילדיי ונכדיי בעוד כמה שנים: "סבא, איפה היה העולם כשטבחו בילדים סורים ומה אתה עשית בכדי למנוע את זה מעבר לכתיבת כמה טורי מודעות בעניין" אני יודע שאעמוד שם כמו טמבל. נבוך. ומבויש. ואגלגל את עיניי לשמיים רק לא לפגוש את מבטו חמור הסבר של סבא שלי: הרב אליהו גלייכמן ז"ל שאיבד את כל משפחתו בשואה ולא הבין מדוע העולם שתק.
