1. נסתרות דרכי ההשגחה העליונה. בעבר הינחו אותנו נביאי האמת וצדק, בניווט דרכנו. אך משפסקה נבואה, אין לנו אלא חכמי ישראל, והבנת המציאות הריאלית, ואיתותי ההשגחה העליונה. כשהיו שואות בעם ישראל, היה ברור שהמצב רע ומר. וכשעם ישראל מקים מחדש עצמאות יהודית לאחר אובדנה לפני 1,881 שנה (עקב דיכוי מרד בר כוכבא), וחוֹוֶה פריחה ושיגשוג באופן מעורר השתאות באומות וקידוש שם שמיים, לימדונו חכמינו שאי אפשר שלא לראות בכך את סימניו המובהקים של הקץ המגולה והגאולה הקרֵבה לבוא, כדברי רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה". אבל חלק משלומי אמוני ישראל אוטמים עיניהם. מסרבים להכיר בסממני הגאולה, כל עוד מבַשריה אינם שומרי מצוות, לא הולכים בשטריימל או מגבעת בורסלינו, ובקפוטה או חליפת גוצ'י 3 חלקים. באין נביא, עלינו ללמוד דבר או שניים מפי הנביא ירמיהו, מחבר ספר מלכים (ע"פ הברייתא בבבא בתרא), שהנציח את סיפור ארבעת המצורעים; ולהבין, שלא רק בשל נושא האירוע, סיפורם של ארבעת המצורעים, קבעו חכמי ישראל את סיפורם בהפטרת מצורע. עכשיו מתברר, כנראה, שההשגחה העליונה הועידה אותה להיקרא בדרך כלל בשבת הסמוכה ליום העצמאות. 2. בשבת שחלפה קראנו בהפטרה את תיאורי הרעב הכבד שפקד את בירת שומרון, מחמת המצור הצבאי שהטיל עליה בן הדד מלך ארם. נחשפנו לבהלה ולמורך שהטיל ה' בקרב חיילי ארם, שבעטיים נטשו את המצור. אלא שהעם בשומרון לא נחשף לבשורה ("הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא", אומרים המצורעים, מל"ב ז'), עד שהובאה לו מפי ארבעת המצורעים, שנמצאו אז מכורח הנסיבות מחוץ למחנה. ללמדך, שיש מצבים שבשורה באה מפי מצורעים, ואין להתכחש לה. כנגד תפיסה גאולית זו קמה רחל המשוררת. רחל בלושטיין-סלע, הסוציאליסטית החילונית למהדרין, חלקה באורח קיצוני על מסר זה. וכך כתבה בשירה 'יום בשורה': "בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא/ אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;/ אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה/ לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.// כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,/ וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא./ אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,/ אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.// הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,/ וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –/ אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר/ אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל". 3. מדובר איפוא בהתנגשות עולמות. ירמיהו הנביא גרס שלא אנו נכתיב לגואל ישראל, מה דמות תהא לגאולה ומהם שלביה. רחל המשוררת טענה בדיוק הפוך: בשורת גאולה חייבת להגיע אך רק מפי אנ"ש: "הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר", ואם לאו, כי אז עדיף "לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר/ אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל". מזעזע. קנאות אולטרא סוציאליסטית מוטב למות - ולא לקבל בשורת גאולה מפי מצורעים. יש אומרים שהמשוררת ביטאה בשירהּ את החשש, שדווקא הרוויזיוניסטים, ולא הסוציאליסטים, הם שיגאלו את עם ישראל; ואם כך, אין לה צורך בבשורה. שיישרף המועדון. איום ונורא. לדאבון הלב נמשכת מחלוקת זו גם בדורנו. יש יהודים מאמינים בני מאמינים, שמקבלים את הגאולה כפי שהיא, ולא חשוב מיהו שליח ההשגחה; ויש סרבני בשורה, שלא בא להם בטוב לקבל את בשורת הגאולה מפי יהודים דוגמת בנימין זאב הרצל ושאר מייסדי הציונות. כל הנסים המתרחשים בחסדי שמים בעשרות השנים האחרונים, עד כי אין יום ללא נס, לא יזיזו להם. 4. סרבני הבשורה, הכופרים בה בשל 'השקופע' כוזבת, לא ישתכנעו אף ממאמרי חז"ל ורש"י מפורשים: "כשתיתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (סנהדרין). הם גם מפספסים את אבחנתו החכמה של הגאון רבי יששכר טייכטל, מחבר 'אם הבנים שמחה' שבו הוא מנתח את לקחי השואה הנוראה, שאין לבוא בתלונות לציונים. מפני שאילו היו המוני שומרי תורה עולים ברבבותיהם ערב השחיטה הגדולה, היו מושגות שתי מטרות ענק: אושוויץ היתה נחסכת מהם, ותחת זאת היו בונים במו ידיהם את ארץ הבחירה, וחדלים מלהתאונן על ש'החלוצים החילונים' הביאו את הבשורה. האבסורד הוא ענק: לא רק שסרבני הבשורה מנעו מכוח 'דעת תורה' כוזבת את העליה לארץ, אלא גם מתאוננים שגנבו להם את ההצגה, ושההשגחה הפקידה בידי יהודים שאינם מאנ"ש את בשורת הגאולה. אחד אף נתן ביטוי לכך באחד מגליונות בתי הכנסת של השבת הקודמת. לדעתו, השיגשוג הרוחני והחומרי, כפי שלא היו מעולם, אינם אתחלתא דגאולה, אלא שיבוש דעות. 5. ואיך הוא יסתדר עם דברי רבי אבא בעניין הקץ המגולה, הנחשף עם פריחת הארץ? הלה חיטט ומצא דעה יחידנית, שאין לה אח ורע, לא בראשונים ולא באחרונים, ולפיה "הסימן לקץ מגולה הוא שאפילו עצי סרק שבארץ ישראל יתנו פריים, כפי שפירש המהרש"א". לקרוא ולא להאמין. אין גבול לחוצפה. איזו עזות מצח כלפי שמיא. כל הסימנים שנשלחים משמים הם בעיניו כחרס הנשבר, והוא לא יאמין בחסד האלוקי הענק שמתרחש 69 שנה ויותר לנגד עינינו, עד שיכופף את הקב"ה עצמו ויכריח אותו – רחמנא ליצלן – להצמיח פירות בעצי סרק. עד אז – לא רגע אחד לפני - הוא ימשיך בשם ה'השקופע' העקומה, לכפור במתת שמים, ויחכה עד אין קץ שמשמיים ייכנעו לו ויכפיפו רצונם מפני רצונו, ויצמיחו כאותה דעת יחיד בודדה, פירות בעצי הסרק. מדהים ביותר. הם, ממש כמו רחל הסוציאליסטית, מוכנים להתבשר רק מפי אנ"ש. "אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה/ אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא". ואם אינו מאנ"ש, הם יאמרו תחנון ביום העצמאות ויקרעו קריעה. סרבני בשורה.
