ביום העצמאות האחרון (69) התארחנו ביישוב עפרה מול תשעת הבתים ההרוסים, ליום הולדת 70 לסבתא שלי. במבט פשוט אכן יום העצמאות ויום הולדת נראים כדברים תואמים, כשם שחוגגים לאדם הפרטי את שנות ימי הולדתו, כך חוגגים למדינה את שנות ימי הולדתה. אולם במבט מעמיק, ולאור מאמרו של הרב פרנק, רבה של עמונה, חשבתי על הדברים שנית. הרב פרנק טוען, שיום העצמאות הוא גם יום של חשבון נפש שהרי אדם שחוגג יום הולדת צריך לעשות בעצמו חשבון נפש, וביום העצמאות ה69 למדינת ישראל אנחנו צריכים להגיד שהיו גם דברים שאינם לתפארת מדינת ישראל כהריסת היישוב עמונה. נכון, פינוי עמונה זה הרס מזעזע! (אני בעצמי הייתי שם) נכון צריך לעשות חשבון נפש, נכון יש דברים שצריך לתקן, אבל, וזה אבל גדול, יש יום בשנה שלא צריך לעשות את כל זה וזה יום העצמאות. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (ירמיהו כ"ג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. (ברכות יב:) יום העצמאות הוא אינו יום הולדת פשוט, שכן ביום הולדת של אדם מברכים על העבר, עושים חשבון נפש, ומבקשים על העתיד, אבל יום העצמאות הוא יום של גאולה, הוא יום שמקפל בתוכו את כל תהליכי הגאולה בדורנו, זה אינו יום של חשבון נפש, זהו יום של גאולה, בו אנו מודים לקב"ה על החסד שעשה עימנו, והחסד הזה הולך ונמשך, הולך ונמשך ואינו פוסק, מאותו "יומא" ה' באייר תש"ח, הקב"ה ברחמיו העצומים מחזיר שכינתו לציון, זה עובר דרך סיבוכים וקשיים שאיתם יש להתעסק יום-יום, אבל ביום העצמאות, ביום שעם ישראל קבע לעצמו כיום הלל והודאה, ביום שבו אנו חוגגים את תהליך הגאולה והשיבה לארץ, ביום זה אין מקום לחשבון נפש. ואולי זאת גם הסיבה, שלרוב יום העצמאות נדחה. נכון, טכנית זה בגלל חילול שבת, אבל אולי באופן מעמיק, היום הזה אינו תלוי בזמן, הוא שייך לה' באייר, כי משם באופן מובהק התחילה הגאולה, אבל זה יום שעם ישראל מקבל על עצמו כיום שמקפל בתוכו את כל סדרי הגאולה, ולכן התאריך שלו הוא שולי, זה לא יום הולדת שנחגגת דווקא בזמן, אלא זה יום גאולה והודאה, יום שבאים לקב"ה ואומרים תודה. אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! - כי קאמרינן - בפסוקי דזמרא. (שבת קיח:) בכל יום אנו מודים על המדינה שנתן לנו הקב"ה במתנה, אבל בכל יום זה תודה עם חשבון נפש, זה לא הלל שלם, כי יש גם מקום לשפר ויש עוד לאן להתקדם, וזה עדיין "פסוקי דזמרא", הם עוסקים בבירור בחושך לפני בוא התפילה של היום. אבל ביום העצמאות יהא חלקנו מגומרי את הלל, שלא מתעסקים באותו יום גדול "בקטנות", לא שמים לבנו על הקשיים והשיפורים שעוד יש לתקן, אלא גומרים את ההלל בשמחה ובהודאה, שזיכנו והגיענו לזמן הזה.
