"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם...". "תועבה", לימדונו חז"ל – "תועה אתה בה". במי? באותה נטייה, נטיית המין. אתה מפרש אותה בצורה לא נכונה. יצר המין הוא החזק שביצרים מפני שהוא אחראי על המשכיות החיים, על העתיד, הוא סוחף ומושך כאן ועכשיו אבל גם נוגע בנצח. כשהוא קשור עם מגמה של טוב ומוסר, של ריבוי חיים ואהבה, אין יקר וחשוב ממנו. כשהוא מנותק מהרצון להוסיף חיים וטובה, כמעט ואין גבול למחוזות השפלים אליהם הוא יכול לדרדר את האדם. הניתוק של נטיית המין מייעודה המבורך, צמצומה וניכוסה רק להנאה חושית אגואיסטית, כזו שעסוקה רק בלקחת, לחטוף מכל הבא ליד, הוא שמחשיך את אורה, מכער את יופייה והופך אותה לגסה ושפלה. המאבק בין יצר הטוב – היצר להרבות טוב, יצר הדאגה לכלל, לבין יצר הרע – יצר האנוכיות, היצר של האדם לראות את עצמו כיחיד בעולמו בלי להתחשב בכלום, המאבק הזה מגיע לשיאו ומשתקף בצורה מאוד בולטת בנושא של יצר המין. האם אני לבדי בעולם, האם כל מה שיש זה רק מימוש ההנאה הפרטית שלי וממילא אדם המממש את עצמו הוא האדם שזכה לממש כמה שיותר הנאות פרטיות. או אולי לממש את עצמך, זה שאפילו בשיאה של ההנאה הכי חושית שיש פניך אל הכלל, אל העתיד, אל הוספת חיים וטוב בעולם. את מי ומה אתה מספק, במה אתה עסוק. תרבות שחרטה על דגלה את מימוש תאוות הפרט כערך, שניתקה מזמן בין יצר המין לבין יצר הטוב, היצר להרבות טוב, להוסיף חיים ואהבה, תמשיך בהכרח באותו מורד. אותו יצר יקר, בו התחברו גם ההנאה האישית של האדם, גם היכולת שלו לגרום להנאה של מישהו אחר וגם פירות מתוקים בדמות ילדים, איבד את חִנו ויופיו ומה שנשאר ממנו הוא חיוור וחסר. אם דיבורים על נטיות הומוסקסואליות מעוררים בכם דחייה ושאט נפש זה לא בגלל שאתם בעלי תפיסות מיושנות, אנשים פרימיטיביים שצריכים להתקדם. יש משהו במראה של זוג אנשים בני אותו מין ש'חיים יחד' שגורם לאדם בריא תחושת מחנק ומחשבה שהנה הוא עומד, חלילה, אל מול סוף הקיום האנושי. כל היופי והמתיקות של פירות האהבה בין איש לאישה חסרים כאן, במקומם נשאר רִיק ששום הנאה אנוכית שבעולם לא תוכל למלא. את הייסורים של אלו שסוחבים איתם את הנטייה הזו, את המועקה, הבושה, הרצון להיחלץ ולהרגיש נורמליים, אני לא יכול בכלל לדמיין. אולם המחשבה שאם נעודד אותם לממש את נטייתם המינית, לחיות אותה בגלוי לעיני כל, בזה נגרום להם להתגבר על כל התחושות הרעות ולחיות חיים מאושרים ונעימים, המחשבה הזו בשקר יסודה. לא מצילים מישהו על ידי זה שמשקים אותו ברעל עם טעם מתוק. אם נרצה בכל זאת לעזור, אולי זה רק על ידי נתינת התקווה שיכול להיות אחרת, שניתן להשתנות, לחזור לנורמליות בריאה ושמחה ולהגיע לידי סיפוק באהבה שיש בה ברכה.
