לא נולדתי בירושלים. האמת היא שבשנות ילדותי אפילו כעסתי קצת על הוריי, שילדו את אחותי הבכורה בירושלים ולפני לידתי עזבו אותה. אחת לשנה היינו עולים לירושלים, ומבלים שבת קסומה בחיקה. אולם הדבר לא הניח את דעתי ורוחי. רציתי עוד ממנה. בגיל 18 ארזתי תיק ושבתי אליה. לתמיד. חיה ונושמת אותה, מכירה את קווי האוטובוס, החנויות השוות, רחובות נידחים, דמויות ואנשים, מרכזי השכונות, מוסדות חינוך וקבוצות ספורט.. אבל עדיין לא מעיזה- להגדיר את עצמי ירושלמית. תואר נכסף זה, אינני מעלה על דל שפתיי. את התיקון למבוכה הקלה הזאת, אני מוצאת דרך האיש שלי - שהוא ירושלמי מבטן ומלידתו בשערי צדק הישן, וכמובן דרך חמשת הירושלמים שהבאנו לעולם. הם, לשמחתי, גדלו ספוגים בריחה וברוחותיה, נושאים בגאון את התואר והטוהר של אוויר ההרים. אני אוהבת בכל נימי נפשי את המראות והקולות, את הפשטות ואת התקווה בעיני האנשים. תמיד תקווה לטוב יותר, שאיפה לימים טובים ושלווים, רצון עז לחבק את השקט וההוד. על אף שכה שונים הם זה מזה, מאוחדים הם בתפילה לעתיד. כל איש בשפתו, כמנהג ביתו וקהילתו, ורק חוט דק של תפילה חרישית תלוי ביניהם. האזנה דקה וחרישית לתפילתם ולרחשי הלב של הירושלמים, חושפת טפח ומגלה את שמאחורי חומות הבדלנות והקיום היומיומי הסגור של כל קהילה. הצצה אל בין הסדקים, מגלה את אשר בלב כולם, אנשים עם לב אדם. כולם רוצים שלום, וחיבור, ולחיות יחד. מה לנו כי נלין על הירושלמים, שהתבצרו בין חומות וסגרו את השער. אין לנו אלא לפתוח סדק צר, לפתוח את ליבנו וביתנו מבלי לחשוש. לנהוג בכל אחד הכנסת אורחים, כבימי העלייה לרגל הקדומים, בהם היו תושבי ירושלים מכניסים אל ביתם את העולים היגעים. ולא היו חושדים בהם, או מיצרים את צעדיהם בביתם, או מקפידים על אלו הנוהגים מנהגים אחרים. לאחר הרגל, היו מטהרים את המקדש ואת כליו, שמא דבק בו שמץ טומאה שתכשיל אותו מלשרת בקודש. אולם במהלך החג, בזמן השמחה וברגעי השיא של מימוש ירושלים כ"עיר שעושה את כל ישראל חברים"- לשם לא נכנסה שום יוהרה, הקפדה או הפרדה. שם כולם באמת היו כולם חברים. שווים ורואים זה את זה בגובה הלב בלבד. הלוואי וננהג כך גם מעבר ליום חגנו, יום איחוד ירושלים. שנזמין לביתנו ולקהילתנו את כל מי שמבקש חיבור ומבין שהסוד של העיר הזאת הוא בחיבור הכוחות שלמטה, למען הכוח שלמעלה.. שמה שמכתיב את סדר יומנו בעיר הזאת, הוא האפשרות להתקיים במשותף. תוך התחשבות, סובלנות, קבלה ואפילו דאגה לשלום האחר. שאלו שלום ירושלים. אמרו ברחובותיה- היינו כחולמים, בשוב ה' אותנו אל בין דרכיה המרובות של העיר הזאת. נשמור יחדיו על החלום הזה גם לדורות הבאים, שיזכו להמשיך ולראות בבניינה.
