רבות נכתב על ביקור הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, בסעודיה, בישראל וברשות הפלסטינית, מנקודת המבט הישראלית והאמריקנית. נקודת המבט הערבית בכלל והפלסטינית בפרט תעמוד במרכז מאמר זה. שתי נקודות עיקריות שטראמפ דיבר עליהן הרתיחו דוברים ערבים רבים. הראשונה הייתה בנאומו בריאד, מול עשרות ראשי מדינות ערביות ואסלאמיות, ובראשם סלמאן בן עבד אלעזיז, מלך סעודיה. בנאומו שהתמקד בחובת העולם האסלאמי – כלומר שליטי מדינות האסלאם – להילחם נגד הטרור, כמובן זה המופנה נגד ארה"ב, המערב ושליטי מדינות האסלאם למעט כמה מהן. בנאומו ציין טראמפ ארבעה ארגונים: מדינת האסלאם (דאע"ש), אלקאעדה, חיזבאללה וחמאס. חשוב לציין שעל פי הגדרות הממשל האמריקני עוד מימי בוש הבן, חמאס הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין. מבחינת חלק מהמתכנסים, ובראשם אמיר קטר, הכללת חמאס ברשימת ארגוני הטרור היא בעייתית למדי' שכן הם המממנים העיקריים של חמאס. לפני מספר שנים הקצתה קטר חצי מיליארד דולר לשם פיתוח התשתיות – כבישים, בתי ספר, בתי חולים – בעזה, אבל לכול ברור שחלק מהסיוע הופנה גם לתשתית הטרור, לכריית מנהרות תקיפה אל ישראל, פיתוח אמצעי לחימה וטילים. הנהגת חמאס מתגוררת אורח קבע בקטר ופועלת ממנה בגלוי ולעין כול. לבי אומר לי שאמיר קטר נע בחוסר נוחות בכורסה המרופדת שישב עליה בעת שטראמפ כלל את חמאס ברשימת ארגוני הטרור, אבל הוא לא פצה פה ולא צפצף, וכמוהו עשו כל עשרות שליטי העולם האסלאמי שנכחו בנאום. השתיקה הרועמת של השליטים הוציאה מגדרם פלסטינים רבים, ובעיקר דוברי חמאס שרצו אל כל מיקרופון אפשרי כדי להצהיר שחמאס איננה ארגון טרור אלא ארגון שחרור לאומי, נלחם נגד כיבוש והקים ישות פוליטית חיה ומתפקדת. נשים, גברים, ילדים וילדות בעזה יצאו להפגנות במחאה על דברי טראמפ, אבל ברשות הפלסטינית, בקרב דוברי מחמוד עבאס (אבו מאזן) הייתה בדרך כלל שתיקה. הם קיבלו בברכה אילמת את דברי טראמפ, שעבורם היו מכה מתחת לחגורה לאנשי חמאס, יריביהם העיקריים בזירה הפלסטינית. שלא למצלמה, הם בוודאי חייכו זה לזה בהנאה. גם בעולם הערבי נחלקות התגובות על פי מפתח זה: תומכי חמאס מתנגדים להכללתו ברשימת ארגוני הטרור, ואילו מתנגדיו שותקים או מברכים. עניין חמאס אינו הנושא היחיד הנמצא במחלוקת בין ארה"ב וקטר. עניין אחר, וכנראה חשוב יותר, הוא שיתוף הפעולה של קטר עם איראן. בנאומו בריאד התמקד טראמפ בתפקיד השלילי שממלא איראן בכל סכסוכי המזרח התיכון, בתימן, בסוריה, בעיראק ובלבנון, בהפצת טרור בעולם ובערעור על יציבות העולם הערבי והאסלאמי. שתי המדינות – קטר ואיראן – חולקות בעלות על שדה גז הנמצא בקרקעית המפרץ הפרסי, ואמיר קטר נזהר מאוד לא להרגיז את שליטי איראן. מצד שני, הוא מארח את הבסיס האווירי הגדול והחשוב ביותר של ארה"ב במפרץ, ולכן יש גבול לכמה שטראמפ יכול ללחוץ על אמיר קטר בעניין קשריו על איראן. אלא שהנקודה השנייה מאחדת את השורות, כי היא נמצאת בקונצנזוס. טראמפ אמר: "ירושלים היא עיר קדושה. אין עוד מקום בעולם עם היופי שלה, ההדר שלה והמורשת שלה. איזו מורשת, איזו מורשת. הקשרים של העם היהודי לארץ הקודש הזאת הם קדומים ונצחיים, הם היו קיימים לפני אלפי שנים, כולל בזמן מלכותו של המלך דוד... אתמול ביקרתי בכותל המערבי...". למרות שטראמפ לא הכריז על ירושלים כבירת ישראל, ולמרות שהוא – כמו קודמיו – נמנע מהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, בעולם הערבי שומעים גם את מה שהוא לא אמר. לדוגמה: את המשפט "הקשרים של העם היהודי לארץ הקודש ... היו קיימים לפני אלפי שנים" הם מבינים כהכרה של טראמפ בכך שהעם היהודי היה בארץ ישראל לפני שהאסלאם הגיע אליה לפני 1400 שנים. משפט זה מושך את השטיח מתחת השקר של הפלסטינים שהם "צאצאי היבוסים" ולכן היו בארץ ישראל לפני היהודים, שקר שעמי ערב מסכימים איתו כאמצעי לקעקוע הטענה היהודית בדבר השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. אפילו חבר הכנסת אחמד טיבי, המכיר את שבילי הפוליטיקה הישראלית טוב יותר מיהודים רבים, אמר בראיון מצולם שמזרח ירושלים (במשמע גם הר הבית) חייב להיות בירת המדינה הפלסטינית, ובלי ירושלים כבירתה לא תקום מדינה פלסטינית. ואני שואל: מה הבסיס לדרישה הזו של טיבי, ערבים ומוסלמים רבים? מתי הייתה ירושלים בירה של מדינה ערבית או אסלאמית? מתי שלט ממנה ח'ליף, מלך, אמיר או סולטאן ערבי או אסלאמי? מתי הייתה מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים? התשובות ברורות וידועות לכל אחד, ולכן אין לדברי טיבי כל בסיס היסטורי. אלא שטראמפ גם לא דיבר, לא בריאד, לא בירושלים ולא ברשות, על "מדינה פלסטינית", והמשמעות להיעדר זה גדולה, בעיקר על רקע המרכזיות של "מדינה פלסטינית" בנאומו של הנשיא הקודם, אובמה, בקהיר בשנת 2009. משמעות העובדה שטראמפ לא דיבר על מדינה פלסטינית היא שהוא לא רואה חובה להקים אותה, שהוא פתוח לרעיונות אחרים ומשאיר במידה רבה את העניין למשא ומתן בין ישראל והפלסטינים. הדבר כמובן לא לרוחו של אבו מאזן, אש"ף והאדמיניסטרציה שלו, וזה התור של אנשי חמאס לחייך, לא למצלמה כמובן. הם מרוצים למדיי על כך שמחמוד עבאס נכשל בנסיונו לשכנע את טראמפ לתמוך בגלוי בהקמת מדינה פלסטינית, שכן הם – אנשי חמאס – הצליחו בדיוק במשימה שאבו מאזן נכשל בה: להקים מדינה למרות התנגדות ישראל. הם הרי הקימו מדינה בעזה לפני עשר שנים, ואף אחד בעולם, כולל ישראל וצהל החזק, לא הצליח ולא יצליח לחסל אותה. אלא שעם כל הכבוד וההערכה לנאומי טראמפ, צריך לשים אותם בפרופורציה המתאימה. דבריו כמובן מבטאים את דעתו של טראמפ, אבל לא הוא ניסח אותם אלא אנשים אחרים, והמחויבות שלו לעמוד לאורך ימים ושנים מאחורי כל מילה שנאמרה בהם איננה גבוהה. מה שחשוב הוא מה שיקרה בעתיד, מה ייאמר לשליחו לענייני המזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, ומה הוא ימליץ לטראמפ לעשות. אלה דברים המתרחשים מאחורי הקלעים, רחוק מהתקשורת, והם הדברים האמיתיים והחשובים.
