נאמני תורת ישראל שאינם עוצמים את עיניהם נוכח הופעת יד ה' בהיסטוריה, נתקפים כל שנה בהתקרב תשעת הימים במבוכה. האמנם נכון לבכות את "העיר השוממה, הבזויה האבלה מבלי בניה", בשעה שבירושלים יושב מספר היהודים הגדול בהיסטוריה? האמנם ניתן לדבר על "העיר, הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות" בשעה שישראל הופכת למרכז העם היהודי ומנהיגי כל העולם עולים לרגל לירושלים לקשור קשרים עם מעצמה צבאית וכלכלית? מה לנו ותיאוריו הטראגיים של ירמיהו במגילת איכה? התשובה ידועה ונדושה. ביום העצמאות אנו מודים ומהללים על חצי הכוס המלאה, ובתשעה באב אנו מבכים את חצי הכוס הריקה. מודים על עולם תורה חסר תקדים בהיקפו, ומבכים מתירנות וחילון בוטה. מודים על פריחה, שגשוג ופעמי גאולה, ומבכים את המשך השכול, החולי והסבל. מודים על יצירה, קרבת אלוקים ושמחת חיים, ומבכים את העדר הנבואה וניתוק החיים מקדושה. ובכל זאת. מעטים מאוד הימים בתולדות מלכויות יהודה וישראל, גם בהיות המקדש על מכונו, שהיו טובים מימינו אלה. ועדיין, סביר שאבות אבותינו הנאנקים תחת עול הגלות, היו מתמלאים פליאה בשעה שהיו רואים, כיצד אנו ממשיכים לקונן על הגלות והחורבן בשעה שכמעט הכל מאיר מסביב. דומה, שהשנה לצערנו, הדילמה קלה הרבה יותר. בתאריך הכל כך סימלי של יובל לשחרור העיר, במקום הכל כך סימלי של שער האריות והר הבית , ולמרות נקודת השפל הנמוכה ביותר בהיסטוריה מבחינת עוצמה צבאית ומדינית, בה נמצא העולם הערבי בכלל והחברה הפלשתינאית בפרט, נסוגה ממשלת ישראל, הימנית ביותר בהיסטוריה, מכל הצהרותיה וכדי בזיון וקצף, וישראל בעמים לחרפה ובזיון. אל תדון את מנהיגיך עד שתגיע למקומם, ובוודאי שמקומם של שיקולי בטחון ומדיניות מקומיים וגלובלים, כולל דברים שמן הסתם הציבור אינו יודע, כבודם במקום מונח. אבל השורה התחתונה ברורה לכל ומרחפת כרגע מעל פני המזרח התיכון כולו. שני שוטרים ישראלים נרצחו, ממשלת ישראל נקטה צעדים הגנתיים בסיסיים, משפחה יהודית נטבחה, מהומות אלימות החלו, התקשורת ברובה לחצה ולחצה, ממלכה שכנה חלשה סחטה את ישראל נגד כל חוק בינלאומי, וממשלת ישראל התקפלה. כל השאר זה כבר הסברים ותירוצים. ימים יגידו מה יהיו השלכות החרפה הזאת ולוואי ונתבדה. ימים יגידו מה פשר התופעה העגומה החוזרת ונשנית פעם אחר פעם, שבמסגרתה רוב ראשי מערכת הביטחון במקום להיות הסוסים הדוהרים שצריך לרסנם בשעה שהם ששים אלי קרב, כנהוג בכל העולם ובכל ההיסטוריה, הפכו להיות באופן עקבי הגורם הממתן והדוחף לויתורים אל מול הדרג המדיני. ימים יגידו האם הנתק המוחלט בין עמדתו של רוב הציבור בנושא כפי שבאה לידי ביטוי בכל הסקרים לבין עמדת המנהיגות הבטחונית והאליטה התקשורתית הינו ביטוי של זעם זמני, או שמא הוא יגרום בסופו של דבר לשינוי עמוק ומשמעותי. ובנתיים, עם או בלי קשר לשאלה אדירת המשקל של יחסנו להר בית ה' השבוי בידי זרים, דומה שתשעה באב הוא זמן לחשבון נפש בשאלת הכבוד הלאומי והייעוד הלאומי. זמן שבו על אנשי החינוך, ההגות והמחקר שבקרבנו לברר כיצד מגדלים דור ש"לא רק יוצא מהגלות, אלא גם מוציא את הגלות מתוכו". כיצד מגדלים דור המודע היטב למציאות, מבין את מגבלות הכח, אך גם נחוש להגן על עמו ועל כבודו. כיצד מגדלים דור החפץ בחברה מתוקנת, חפצת חיים, ויודע לצעוד הלאה בדרך אל כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, מבלי לפספס ומבלי למצמץ. הניצנים כבר נראים. הדרך כנראה ארוכה משחשבנו. ותשעה באב זה זמן מצוין להעלות הילוך ולעלות קומה. ואם לא עכשיו, אימתי. ד"ר יוסי לונדין, מחנך להיסטוריה ואזרחות בישיבת דרכי נעם, ומרצה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל במכללת אורות ישראל.
