אני לא מרבה לשבת בבתי קפה. כנראה שזה עניין של גיל. בצעירותי, הייתי מבטלת בבוז מחשבות על מפגשים על טהרת הקפאין. בסתם יום של חול. ואילו היום, התבגרתי. ההתבוננות שלי התחדדה. יש משהו בדורו של משיח שמבקש להיכנס פנימה. להאיט את הקצב. ליצור מרחב של נחת. דווקא מרשים בעיני שאדם מקדיש לעצמו זמן פשוט כדי להיות. כן, להיות ולא לעשות.. בדור מוטרף עשייה, הישגיות, טכנולוגיה, תחרות- לשחרר את הכתפיים, להישען אחורה, לתת לחושים נוכחות- להאזין לאדם שממולך, להסתכל בעיניו, להרגיש אותו. ולפעמים מתחשק לי לצאת לדייט בבית קפה [או סתם בשדה כלניות] עם עצמי. הרי אין אדם שאני קשורה אליו יותר, שאני מבלה אתו יותר שעות אור, יותר מכותבת שורות אלו. וכדאי שקצת אקשיב לו. אכיר אותו. כן- אותו אדם שהוא אני. וכך, בחורה יקרה ואהובה, כשאת חולמת זוגיות, כל כך חשוב שתלמדי להיכנס פנימה. להתחבר לעצמך. להיות. כאן ועכשיו. בלי דאגות המחר. בלי חרטות העבר. להכיר את רגשותייך, את רצונותייך, את חלומותייך. את תחושותייך. תצאי לדייט עם עצמך- עם האדם היקר לך מכל. רק כך תלמדי לחלוק את עצמך עם אחר. רק כך תלמדי להתחבר ולחבר. רק כך תגיעי לאחדות אותו את חולמת, להשראת השכינה. בעומס היום יום, את קשובה למוסיקה הרועשת של מטלות החיים , ואת הצלילים של גופך ושל לבך את ממעטת לשמוע. הקשר הזוגי מבקש נחת, רכות, נתינה, התמסרות. מהמקום בו תתחברי לנשיות שלך, תוכלי להתחבר לטבעיות החיים, ופשוט להיות מבלי לעשות. זהו סוד. סוד מתוק. סוד של חיבור. אז מתי את מזמינה את עצמך לקפה?
