הצועדים במצעד הגאווה טוענים כלפי העם היושב בציון שהוא הומופוב. האם הם צודקים? האם החברה הישראלית היא הומופובית? ומהי בכלל אותה "הומופוביה"?

כדי להרחיב מעט את המבט כדאי להתבונן באידיאולוגיה של הפוסט-מודרניזם. הגישה הפוסט-מודרניסטית גורסת שבאופן כללי אין  זהויות טבעיות, ההשפעה של הטבע על הזהות היא מינורית.

במה זה בא לידי ביטוי? אז בואו נתחיל בפמיניזם: הדגל של הפמיניזם הרדיקלי, שהוא סעיף מרכזי בגישה הפוסט-מודרניסטית, הוא תאוריית "ההבנייה החברתית": נשים וגברים הם בדיוק אותו הדבר (למעט הבדלים פיזיולוגיים זניחים וחסרי השפעה). אין מבנה אישיות גברי או נשי, ולכן אין "תפקידים גבריים/נשיים".

כל החלוקות המקובלות בין גברים לנשים הן תוצאה של דעות קדומות, תפיסות מחוסרות כל הגיון וחסרות אחיזה במציאות. האישה מוכשרת יותר לרגש טבעי? זו תוצאה של דיכוי רב-דורי, וגם זה עשוי להשתנות תוך דור אחד.

זה לא נגמר בפמיניזם רדיקלי. השלב הבא בחזון הפוסט-מודרניסטי מתייחס לתפיסת הזוגיות והמשפחה: אם אין הבדל בין איש לאישה, אז גם אין הכרח שבמערכת זוגית יהיו דווקא איש ואישה. מתבקש, לא?
ואם הזהות אינה נקבעת ע"י הטבע (ובואו לא ניתן לפיזיולוגיה לבלבל אותנו), אז המשמעות היא שהכל מאוד דינאמי: אם לא נוח לך עם הזהות שלך – זה ניתן לשינוי. כמו שרכשת זהות גברית (כתוצאה מהבנייה חברתית, כמובן), ככה גם תוכל להחליף אותה בזהות נשית. כי הרי מי קבע שתהיה כזה ולא אחרת? ואולי בכלל תבחר לך בזהות חסרת זהות?

כך ממשיך השיח הזה להעלים את כל היסודות הטבעיים של נפש האדם ומציב אותה בשוק רב-תרבותי בו ניתן לצרוך מה שמתחשק, אין צורך להיות נאמן למקום ממנו באת כי למקום הזה (הנפשי, הרוחני, הלאומי, המגדרי...) אין שום משמעות.

לאידיאולוגיה המעניינת הזו יש רק בעיה אחת, בעיה גדולה: החברה. מה לעשות, אנשים מאמינים שיש הבדל בין איש לאישה. זוגיות חד-מינית נתפסת בנפש של הציבור כתופעה לא נורמלית. וכשאשה מסבירה לנו שמהיום והלאה היא בעצם גבר אנחנו מגחכים...
אז איך ארגוני המגדר ופעילי הלהט"ב מתמודדים עם הבעיה וממשיכים להנחיל לעולם את ההשקפה המהפכנית שלהם? פשוט מאוד. צועקים חזק: "הומופוב!"

כלומר חוזרים לתאוריה הראשית, מזכירים להמון הבלתי-מפותח שהוא מושפע מהבנייה חברתית, דהיינו דעות קדומות, ושכל מה שיש לו בלב זו רק הומופוביה: פחד, סלידה לא רציונלית מפני זוגיות חד-מינית.
כיצורים תבוניים בעלי הערכה עצמית לא נוח לנו עם המחשבה שאנחנו פוסלים צורת התנהגות רק מתוך משקעים נפשיים, במיוחד כשמסבירים לנו שמקורם בחברה דורסנית. אז אנחנו משתתקים...

אבל רבותי, אפשר גם אחרת.
מותר להאמין שיש לאדם טבע נפשי, יסוד טבעי שמתפתח בצורה בריאה לאורך דורות רבים. יש לזה שם בעברית: "תרבות"! ישנם רעיונות שהולכים ומתרקמים לאורך דורות, מעצבים את תפיסת המציאות של החברה, את שאיפותיה ואת התביעות המוסריות שלה. המבנה המפואר הזה חושף את הטבע הנפשי של אותה חברה או אומה. האם ראוי להפטיר כלאחר יד: 'דעות קדומות' ולהתעלם ממטען תרבותי שטבוע בנפש שלנו?! האם זה בכלל אפשרי?! ניתן ורצוי כמובן לבחון כל תופעה גם בכלים שכליים, אך האם עלינו לחוש שלא בנוח מכך שיש בנפש שלנו עמדה מתנגדת כלפי עניין מסוים?

נכון, לא כל תרבות הינה ראויה. עמים שלמים מפנים את מקומם מעל בימת ההיסטוריה לאחר שהגדישו את סאת הרשע בתרבותם הקלוקלת.

אבל יש אומה שתרבותה קוראת בשם ה', מיוסדת על הצדק ועל דרישת האמת. לתרבות הזאת אנחנו שייכים. מתוך תרבות זו נובעות תחושות החיים הטבעיות שלנו, האם לא ניתן בהן אמון?! האם תחושת הסלידה שלנו מזוגיות חד-מינית היא בעיה שעלינו להתבייש בה או שמא היא פרי של פיתוח תרבותי בן אלפי שנים שעלינו לשמור בתומתו מכל משמר?

אז כן, אולי הגיע הזמן שנודה. אנחנו סולדים מזוגיות חד-מינית ואנחנו לא מתביישים בזה. אנחנו לא שונאים אף אחד, חלילה. אוהבים כל יהודי וכל אדם, מרחמים על מי שסובל ורוצים בהצלחתו. מלאי הערכה כלפי כל מי שמתאמץ לטפל במשיכה לבני מינו. לא שיפוטיים כלפי מי שלא מצליח. מתנגדים לזוגיות חד-מינית ונאבקים באג'נדת הלהט"ב שמנסה לנרמל התנהגויות פסולות. בוכים על הצעירים שהאג'נדה הזו לוכדת ברשתה ומסבכת להם את החיים.

ומאמינים בעם הזה, שלמרות כל המשברים נשאר נאמן לתרבותו.