מלחמה היא דבר נורא, אך גם בתוכה קיימים סייגים, אשר העובר עליהם נחשב לפושע מלחמה וצפוי לעמוד לדין. השימוש בנשק כימי כדוגמא - נחשב לפשע. גם במלחמת הדעות ישנו נשק פסול, שהמשתמש בו ראוי שלא ישימו לב לדבריו. נשק זה הוא הבוז. כמו הגז, הוא מחלחל לעמקי הנפש ומשתק את היריב . זה נשק זול. המשתמש בו פוטר עצמו מלנמק, ודי לו בריסוס שדה הקרב מרחוק. הפגיעה במותקף קשה, מפני שלעיתים הוא לוקה ב"הפנמת הבוז" ומאמין שהוא אכן כזה. כגז כן גם הבוז, מי שחושש מתבוסה מתקרבת הוא שמשתמש בו. קדמוננו עמדו על שפלותו של הבוז ושל המשתמשים בו, וכך אמרו בְּֽבוֹא־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם־בּ֑וּז והוסיפו בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב, משלי פרק יא, פרק יח. מאיר שלו, ב"ידיעות אחרונות" שאחרי תשעה באב, שופך בוז וזלזול על הצמים בו, ואחר כך עובר מן הבוז אל ה"פייק ניוז" ומלעיט את קוראיו בדיבה שהבורות זועקת מתוכה. כך דבריו: על מה התאבלו המתאבלים ועל מה צמו הצמים? לא על ההרוגים הרבים מבני עמנו, ולא על הליכתנו לגולה , ולא על השעבוד והסבל היתמות והשכול, חורבן בית המקדש מעציב אותם! גם הבורות שלך מעציבה. מגילת איכה היא הביטוי העיקרי של אבל תשעה באכ, וכל אשר צויין על ידי הכותב כנעדר התייחסות – נמצא שם. הנה הגלות: איכה פרק א (ג) גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים: ס בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ: ס הנה ההרוגים: איכה פרק ב (כא) שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הנה הרעב: פרק ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם: והנה הסבל: צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ: ס 2 (יט) קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ: ס הנה היתמות והשכול: פרק ה (ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ אין וְאֵ֣ין אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת: רובה של מגילת איכה עוסק באותם דברים שעל העדרם כביכול מאיר שלו מלין. המקדש נזכר שם רק שלוש פעמים, בתוך כל הצרות האחרות. מאיר שלו יכול היה לעמוד על כך בנקל, אך הבוז והשנאה הובילו אותו אל הבורות והדיבה מבלי שטרח לעיין . לא נסתיר בגללו את העובדה שאכן אנו מתגעגעים לבנין בית המקדש, וסידור התפילה מציין זאת למעלה מעשר פעמים בכל יום, אך אין הדבר מאפיל על המצוקות האחרות. אחר כך הוא שם ללעג את אגדות החורבן, ומכנה את המזכירים אותם היום כ"דוברי הימין הדתי". ביאליק ורבניצקי המנוחים הכניסו אותם לספר האגדה שחברו, והפרופסור אביגדור שנאן ההדיר אותם מחדש. והם כלל לא ידעו שהם "דוברי הימין הדתי". שלא כדברי שלו, רבן יוחנן בן זכאי נחשב לאחד ממצילי האומה, אך הוא מצא מקלט אצל הרומאים והציל את מורשת ישראל, הבזויה בעיני מאיר שלו, מפני ש"ראה בני אדם שולקים תבן ושותים את מימיו" והבין שאין כל סיכוי לעמוד מול חילות רומא, ורק אז יצא. כל ההשוואה עם ימינו אנו, ימי השפע והעוצמה, היא תבוסתנות ורפיסות. המוני בית ישראל ממשיכים לומר בסוף תפילתם "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" ולשיר בזמירות השבת "יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש". מאיר שלו ודומיו מריחים תבוסה ומוציאים לאור את ה"נשק המלוכלך" - הבוז. 3 מאיר שלו לא רק נכשל בהפצת בורות. הוא גם הכשיל את המערכת. איה העורך שלא הבחין בבערות החוגגת שם. כדאי שמאמר כזה יוצג טרם פרסומו, לפני מומחה ליהדות או להסטוריה, כדי שכותבו לא יבזה את העיתון המפרסם אותו. לבי להמוני בית ישראל, הצמים בתשעה באב, יושבים על הקרקע ומתאבלים, ועם זה מממנים עיתון הבז להם ולאבלם.
