עורך הדין יורם שפטל אינו אומר אמת, וחבל. אמנם שפטל ניסה בכל ערמומיותו המשפטית להתפתל ולהוכיח שאלאור אזריה חשש ממטען, חש בסכנה וירה מתוך הגנה עצמית שלו ושל חבריו, אבל דומני ששפטל בעצמו לא מאמין למילה אחת שיצאה לו מהפה. הסיבה פשוטה למדי. הסרטון מזירת הפיגוע מדבר בעד עצמו, וכידוע טוב מראה עיניים ממשמע אזנים. אבל שפטל, כמו רבים מהישראלים וכנראה גם הרוב שבהם, כולל אני, סבורים שמחבל צריך לצאת מת מזירה. עדיף אמנם תוך כדי קרב, אבל גם אחרי נטרול, מחבל שבא להרוג, חייל או אזרח, דינו מוות, כך צודק וכך נכון, וכך גם מאד מוסרי. אם הוא אינו חש לחייו ורוצה להקריב אותם כדי לרצוח יהודים, אין כל סיבה שאלו שהוא תכנן לרצוח יעשו בעצמם הכל כדי לשמור על חייו, קל וחומר כאשר מדובר בעלות נלווית עצומה של מאסר ממושך בכלא, על חשבון כולנו. אתם יודעים מה? אין לי כל צל של ספק שגם אזריה בעצמו לא מאמין למה שיצא לו מהפה. בין אם חשש ממטען ובין אם לא, אזריה סבור שמחבל צריך לצאת מת מזירה, זה ברור. בדיוק כפי שרובינו מקווים. את אלאור היה צריך לשפוט במישור הפיקודי על הפרות פקודות צה"ל שאותן אסור להפר, גם אם הן ממש לא נוחות עבורי. אבל הסיפור אחר לחלוטין. לדעתם של השופטים, היועצים המשפטיים, רובה של התקשורת, וכל אנשי האקדמיה, אלו שהכתירו את עצמם כקובעי הסולם המוסרי של כולנו בשלל סוגיות, הנחת העבודה היא שהשאלה המוסרית כבר הוכרעה: חייבים לעשות הכל כדי להציל את חייו של מחבל שאינו מהוה סכנה, וכעת הדבר היחיד שנותר לברר הוא, האם אזריה חש בסכנה או לא. לכן, היה עדיף לקרוא לילד בשמו, ולא להתחבא. כל עוד נמשיך לנהל מאבקים ערכיים ולהתחבא מאחורי טיעונים זרים, אנו עתידים להפסיד. זה נכון במקרה של אזריה וזה נכון במאבק על ארץ ישראל. כשם שברור כמעט לכל בר דעת שאזריה לא חשש ממטען, וכל דיון על כך מרחיק ומפסיד את הדיון החשוב באמת, כך כל הטענות על כך שאין לתת חלקי מולדת לערבים בטענות ביטחוניות כאלה ואחרות, דינן להיכשל. אנו חייבים לחדול מלדבר על יהודה ושומרון כחגורת המגן הביטחונית של ארץ ישראל, כי אף אחד לא מאמין לנו, ובצדק. שהרי כולם יודעים שגם אם צה"ל ומשרד הביטחון ימצא את כל הפתרונות הרצויים לביטחונה של מדינת ישראל, לעולם לא נסכים לתת את שטחי אבותינו, לאף אחד. וכיון שכך, כל עוד אנו משתמשים בטיעונים חלשים שאיננו מאמינים בהם, זה רק מחליש אותנו בוויכוח, שהוא באמת ויכוח לא פשוט, כי אכן יש ביו"ש למעלה ממיליון וחצי פלסטינאים נכבשים שרוצים מדינה משלהם. עם תחושות כאלה, קשה להתמודד, לא מול השמאל ובטח לא מול העולם כולו שבעיות הביטחון של ישראל ממש לא מטרידות אותו אל מול סבלם של הערבים. הטיעון היחיד שראוי לעמוד מול טענות הערבים על שטחי יו"ש ומול העולם הוא הטיעון הערכי האמיתי, על ארץ ישראל שניתנה לעם ישראל בידי אלהי ישראל, שברצונו נתנה להם, וברצונו נתנה לנו, למען נקים כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש. הדיון סביב זכותינו על ארץ ישראל וערכי מוסר המלחמה קשורים זה בזה. כל מי שלחם במלחמה, כולל מבצע 'צוק איתן' האחרון יודע, שבמלחמה אמיתית אין הרבה רחמים, ויש כללים אחרים. במלחמה המטרה להרוג כל אויב, כולל אפילו חפים מפשע כשאין ברירה. הבעיה היא שחלק גדול ממובילי דעת הקהל, וכן בצה"ל, לא רואים במאבק הפלסטיני מלחמה על ארץ ישראל. שטחי יהודה ושומרון לדידם אינם שלנו ומהווים נטל, והם עתידים לשוב לבעליהם הפלסטיניים. בינתיים, עד שזה יקרה, מתנהל כאן 'עימות', 'הסלמה', 'הפרות סדר' או 'סכסוך'. כאשר זו ההסתכלות, קל להבין את החלחלה מהריגת מחבל מנוטרל שבסך הכול נלחם על הבית שלו, באופן לגיטימי, נגד הכובש האכזר. אם נשכנע את עם ישראל שארץ ישראל שייכת לו כולה, הוא ממילא יבין שזו מלחמה על הבית. ובמלחמה, כמו במלחמה, יש כללים אחרים. אם כן, את הדיון הציבורי הערכי בשאלת הצלת חייהם של המחבלים צריך לקיים, אבל לא על גבו של אזריה, בחור צעיר שחיים שלמים לפניו. הוא כשלעצמו, טוב שיעשה כל מה שניתן כדי לשוב בהקדם לביתו, אי אפשר לנהל מאבק ערכי שלם על גבו של בחור אחד צעיר. עלינו לפתוח מחדש לדיון ציבורי מהם ערכי מוסר הלחימה האמיתיים של עם ישראל ומהו מוסר נוצרי. האם קובעי המוסר הם פרופ' אסא כשר ושות' שחרדים לדמו של מחבל, 'צלם אנוש' כדבריהם, או שמא נשמע לדוד המלך, שערכי המוסר שלו קבעו שיש לרדוף את אויביו, להשיגם, ולא לשוב עד כלותם.
