תחת הכותרת "ממשלות ישראל לדורותיהן – החלטות חכמות והחלטות מטופשות" הוציאו לאחרונה הפרופסור דן קורן ועורך-הדין יחיאל (חיליק) גוטמן ספר, שבו מיינו את החלטותיהן של ממשלות ישראל. לא ברור מנין היומרה לשפוט את טיבן של ההחלטות, לעתים תוך התעלמות מתוצאותיהן של החלטות שאינן אלא בכייה לדורות. כזו היא קביעתם שההחלטה ללכת להסכם אוסלו שייכת לסוג ההחלטות החכמות. החלטה "חכמה" זו לא היתה אלא החלטה הרפתקנית, מסוכנת ומטופשת, שרבים וטובים התריעו על אופייה זה בזמן אמת, ולא רק בדיעבד. ההחלטה "החכמה" הביאה באופן צפוי מראש ובלתי נמנע למלחמת אוסלו, שעלתה בחייהם של כאלף וחמש מאות יהודים ועוד אלפי ערבים, ואשר בצורות שונות נמשכת גם היום. ההחלטה "החכמה" הביאה להירצחו של יצחק רבין, שנרצח בשלב שבו התחיל להבין שהונו אותו וגררו אותו להרפתקה מסוכנת. ההחלטה "החכמה" העמידה את מדינת ישראל על מדרגה אחת עם ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה, בראשותו של רב-המרצחים יאסר ערפאת. ההחלטה "החכמה" דרדרה את מדינת ישראל למצב המסובך שבו היא שרויה היום. ההחלטה "החכמה" הביאה על ישראל את שטיפת המוח התקשורתית והבינלאומית כאילו לסכסוך בארץ ישראל יש רק פתרון אחד, "פתרון" שתי המדינות, ומונעת אפשרות דיון בכל דרך אחרת, חכמה באמת. אפילו השר לשעבר פרופסור שלמה בן-עמי, השר הכושל לביטחון פנים ושר החוץ הכושל בממשלתו של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל בתולדות ישראל, הראה סימני התפכחות שנכללו בראיון שנתן לאחרונה ל"מעריב". על כך במאמר נפרד. באופן לא מפתיע, שמעון פרס, אביה-מולידה של ההחלטה "החכמה" ומי שכפה אותה על יצחק רבין, הלך לעולמו לפני כשנה, מבלי להכות על חטא ומבלי להתנצל על מעשה ידיו. הפרופסור והאלוף יהושפט הרכבי הגדיר בעבר איוולת, וטען כי "תנאי הכרחי לאיוולת הוא שהיו בעת שנעשה המעשה אנשים ששללו אותו", ולא "מה שנראה איוולת בדיעבד". תנאי זה מתקיים לגבי מעשה/מחדל אוסלו. על כן אין ההחלטה על מחדל נורא זה יכולה להיחשב כהחלטה חכמה, אלא כהרפתקה בלתי אחראית, שנעשתה ללא הערכת הסיכונים הגלומים בה.