מגיע מורה לכיתה ומגלה שאין לו טושים ללוח ואז בצר לו הוא פונה לתלמידים ובמבט מתחנן הוא שואל: "יש כאן למישהו טוש ללוח?" והתלמיד הכי שקט והכי ביישן והכי נחבא אל הכלים ומצטנף בתור עצמו עם שתי עיניים גדולות ושקטות שכמו נמצאות תמיד על מצב של 'השתק' פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי והעיניים שלו נדלקות בבת אחת כשתי נורות פלורסנט ענקיות של מגרש כדורגל. ואני רואה אותו קם בבהלה מהכיסא שלו כנשוך נחש ובפעם הראשונה אני זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה: "המורה, המורה, לי יש! לי יש!" ולפני שאני מעכל ומבין בכלל מה הולך פה ומי נגד מי ובעיקר מי זה בכלל התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לתוך הנשמה של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים וניגש לעברי עם חיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המנחה השנתית שלו ואני מחייך אליו ולוקח את הטוש ודממה בכיתה וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש ומשם ללוח ומשם אליי וחוזר חלילה והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד. ורעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו ועד שכבר חשב סוף סוף שהנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה הכול הולך לרדת לטמיון מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש לי אותו לא עובד ובשבריר של שנייה אני מחליט לשנות תוכניות ומודה לתלמיד לפני כל הכיתה ולוקח את הטוש ובמקום לכתוב אתו מקפיץ אותו באוויר, ואומר להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד ואם יש תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי והלקפיץ את הטוש כמוני באוויר הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור והנה הצבע חזר שוב פעם ללחיים של התלמיד הביישן ושתי העיניים שלו שוב פעם נדלקו מחדש ואני רק חושב לעצמי: איזה עוד עבודה בעולם, תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת חתיכה של טוש שבכלל לא עובד.
