מי בכלל זוכר שפעם נחלק הימין והשמאל בישראל בעיקר בתפיסה הכלכלית או על הסכמי השילומים. איש לא חלם לתת לערבים גרגר אחד משטחי ארץ ישראל שנכבשו במלחמת העצמאות. גם לאחר מלחמת ששת הימים, הקולות שקראו להחזיר לירדנים את אשר רק עתה נכבש נחשבו להזויים. איש לא העלה על דעתו להקים מדינה נוספת לעם שלא קיים, ולייסד מדינה פלסטינית בלבה של הארץ. 'אין עם פלסטיני', פסקה גולדה מאיר. לכן, לא הייתה בעייה לאיש ללמד בבתי הספר החילוניים יהדות – תנ"ך חגים ומסורת. בן גוריון וחביריו זיהו את חשיבות לימוד התנ"ך כמחזק את הזהות הלאומית היהודית, את השפה, את האהבה לארץ ישראל וכגורם חשוב בתחיית ישראל בארצו. אז, לא הייתה בעייה להיות דתי, ועדיין להשאר בצד השמאלי של המפה. כורתי הברית הנאמנים ביותר עם מפא"י לאורך כל השנים היו דוקא אנשי המפד"ל, שהתנהגו לאורך כל השנים כיונה צחורה מדינית, פעמים רבות הרחק שמאלה ממנהיגי מפא"י. כל זה לא הפריע להם להלחם על היהדות במרחב הציבורי במדינה, כולל הפלת ממשלה בשל כמה מטוסי קרב שבסך הכל פספסו את שעת ההמראה בערב שבת. היו ימים. בשנות ראשית הציונות והקמת המדינה נשבה רוח לאומנית כלל עולמית, רוח שנתנה לגיטימציה למעשים מכוערים, אותם לא ראתה האנושות מאז הופיעה על פני הארץ אך גם אפשרה שחרור עול לאומים רבים מתחת יד כובשיהם תוך הקמת מדינות חדשות, חדשות לבקרים. על כנפי הרוח הזו נישאה הציונות החילונית, בתוספת היסטוריה של גלות עקובה מדם שנחתמה במאורעות השואה. הזהות היהודית, הארץ, השפה, ותורת ישראל, היוו גורם מלכד ומעורר לחיזוק התודעה הלאומית ומטרות התנועה הציונית. מכח התודעה הזו, גרשו כוחות צה"ל בעידוד בן גוריון משטחי החלוקה מאות אלפי ערבים במלחמת העצמאות, מתוך הבנה שאחרת, מדינת ישראל הצעירה לא תיכון עם כחמישים אחוזים ערביים בשטחה. השנים חלפו, והרוחות השתנו. ערכים לאומיים, מסירות נפש ואהבת הארץ פינו את מקומם לטובת ערכי השיוויון, הליברליות ורב התרבותיות, וערכי הנצח של עם ישראל הפכו לסכר מול זרם עולמי המבקש להתפרק מכל ערכיו. ממילא, קצת קשה ללמד בשיעור אחד כיצד הבטיח אלוקים את הארץ כולה לאברהם וליצחק, ובשיעור הבא לחנך בעד חלוקת הארץ. עוד יותר קשה להסביר את בחירת עם ישראל, כאשר הדת החדשה העולמית אינה מכירה בכל הפרדה על בסיס דת גזע או מין ומעניקה לכל אדם את הזכות להגדיר את עצמו בבחינת דת, תרבות ומגדר. במיוחד קשה ללמוד על ערכי המשפחה ואיסור על יחסים חד מיניים בעידן בו אין יותר אופנתי מאשר לצאת מהארון ומשפחות רגילות כבר מרגישות בעמדת נחיתות. לכן, המשיכו רוב הדתיים, מכח התורה והמסורת, להאמין בחזון ארץ ישראל השלמה, בחירת עם ישראל, קדושת ערכי המשפחה והקמת מפעל ההתנחלויות, בעוד הציונות החילונית מאבדת אט אט את ערכיה לטובת ערכי החילונות השולטים במערב. כך, קשה מאד עד בלתי אפשרי בימינו לבסס טיעונים חילוניים 'טהורים' להמשך שליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון או להעדפת לאום מסוים על פני האחר במדינת ישראל. ובכלל, כבר אמר מי שאמר שעצם הציונות היא גזענות. מפלגת 'מרצ' כבר מחקה את המילה מהמצע, שופט העליון לשעבר ג'ובראן לא שר מעולם את 'התקווה' ולאיש לא אכפת. לכן, טועני ההדתה טועים, אך גם צודקים מאד. הם טועים, כי תמיד לימדו יהדות בבתי הספר, דבר לא השתנה. אך הם צודקים. הם חוששים, ובצדק. הכלה באה עם נדוניה מכובדת – סט של ערכים שעומד בסתירה נוקבת לסט האמונות שלהם. אין להם שום בעיה עם 'ההדתה', אך יש להם בעיה גדולה עם 'השמדתה', מזימת השמד להפוך אותם לבוחרי 'הבית היהודי' דרך לימודי היהדות בבתי הספר ואת כל חיילי צה"ל לאלאור אזריה, שלפי התיאוריה של פרופ' יגיל לוי, ירה במחבל בגלל השפעת הרבנים. הם יראים מהיהדות האורתודוכסית שמעמידה אותם מול מראה לא נעימה ביחס לנאמנות שלהם לארץ, לבחירת עם ישראל, לירושלים, לבית המקדש ולערכי המשפחה. כל המחלוקות הציבוריות האחרונות, סובבות כולן סביב שאלת הערכים, תוך ויכוח עמוק בחברה הישראלית, אלו ערכים גוברים, ערכי היהדות ותורת ישראל, או ערכי תרבות המערב הליברלית. יהודית, או דמוקרטית. כאן עומד שורש הויכוח בפרשת אלאור אזריה, כאן מונח הויכוח ביחס לארץ ישראל, זכותינו עליה והמשך מפעל ההתנחלויות. כאן כמובן עומד הויכוח הגדול מול בית המשפט העליון שמתיימר להיות המצפן המוסרי והערכי, אך בפועל אימץ לעצמו את ערכי החילונות המערבית העכשווית, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בשיטה של ביטול סטונאי של חוקי הכנסת שנבחרו על ידי נבחרי הציבור ממחנה הימין, אלו שאינם מחוייבים לסט הערכים הנכון. הצגה מושלמת לכך ראינו עם אשרור חילול השבת בתל אביב. "חיה ותן לחיות", אמרה הנשיאה לשעבר נאור, בתנאי שאתה חי לפי סט הערכים הנכון. משום מה, הכלל הזה לא נכון כאשר מדובר בקהילה חרדית או דתית שרוצה בסך הכל לחגוג תוך הפרדה בין גברים לנשים. בדומה כך, בדיון שנערך לאחרונה בנושא אימוץ בידי זוגות חד מיניים, כבר התבטאה שופטת בית משפט העליון שלא יהיה מנוס בעתיד לפעול באופן אקטיבי יותר נגד חוקי הכנסת בתחום המעמד האישי, בשל אי התאמתם, לדעתה, לערכים המקובלים בעת הזו בעולם. ברצוננו לנצח? עלינו לדבר על ערכים. חוק ההסדרה, פסקת ההתגברות או חוק השבת, כולם בגדר טיפול מקומי, חשוב, אך בבחינת קרב מאסף. עד שלא נשתלט על השיח, נוביל אותו, ונתחיל לטפל בשאלת הערכים, נמשיך להשתרך מאחור, לכבות שרפות, לנצח בקרב אך להפסיד במלחמה.
