במשלי, פרק לא, במזמור אֵשֶׁת חַיִל, מופיע הפסוק כ: "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן", אשר כבר במדרשי האגדה פורש:[1] "כפה פרשה לעני, שהייתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים". במסורת חז"ל, יש עדיפות למתן הצדקה באוכל ובבגדים לעני, אותה נותנת בדרך כלל האישה, לעומת הצדקה בכסף הניתנת על ידי הבעל.[2] לא נוכל ברשימה קצרה זו להביא את כל המקורות העוסקים בצדקה המעשית (אוכל, שתייה וביגוד) הניתנת לעני הנמצא בפתח הבית על ידי האישה. אעסוק רק בשאלה המשפטית הבאה: האם רשאית האישה ליתן הצדקה, לפי יוזמתה ורצונה, כחלק מתפקידה, כנושאת ונותנת בתוך הבית, או שעליה לקבל את הסכמת הבעל? בפני הרב יחזקאל בן יהודה לנדא, רבה של פראג (1713-1793), עלתה שאלה[3] על "אישה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה, ואינו נותן לפי ערכו, והיא נו"נ [נושאת ונותנת] בתוך הבית, והיא מחלקת צדקות לפי העושר, ויודעת שבעלה מקפיד, אם מותר לקבל ממנה?". התשובה לפונה הייתה זו: "יפה הורה מעלתו, ח"ו [חס ושלום] לקבל ממנה, והוא גזל גמור. ואף שב"ד [שבית הדין] כופין על הצדקה, מ"מ [מכל מקום], מי שם את האשה לשופטת ... וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנו בלי ידיעתו, רק מודיעין וממשכנין ולוקחין בפניו בעל כרחו; אבל בלי ידיעתו - גנבה היא". גם בדור הקודם, ביחס לפיצויים שהתקבלו מגרמניה, נקבע עקרון זה, ונפסק כי האישה אינה רשאית לתת הכסף לצדקה, ללא הסכמת בעלה.[4] המזמור אֵשֶׁת חַיִל מושמע כל ליל שבת, לפני הקידוש, על ידי הבעל והילדים , ומכוון אל האישה, עיקר הבית. מן הראוי כי גם מתן הצדקה, שהוא חלק מתכונותיה החיוביות של האישה, לא יהיה על חשבון שלום הבית, וכי הצדקה תינתן בהסכמה מלאה של בני הזוג. ____________________ [1]מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, ד. [2] ראה האגדה בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמ' ב, בה רב עוקבא (הבעל) נכווה ברגליו, ואשתו – לא נכוותה, וההסבר הוא: "אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי", ובעברית: אני מצויה בבית, והנאתי קרובה לעני. [3] שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא , יורה דעה, סימן קנח. [4] שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קג. חובר על ידי הרב משה פיינשטיין, יליד רוסיה, 1895, ומשנת 1937 ועד לפטירתו, בשנת 1986, היה ראש ישיבה בניו-יורק ואחד מגדולי המשיבים בדור שלפנינו. ____________________ מתוך הפרק היומי בתנ"ך
