מתוך ההמולה הגדולה מסביב להצהרת בלפור בקעו גם מתוכנו - איך לא? – קולות של ביקורת על קיפוח העם הפלסטיני בהצהרה הזאת. מדוע היא מזהה בארץ ישראל רק עם אחד, "העם היהודי", ולו היא מבטיחה "בית לאומי", בעוד אשר הפלסטינים – שומו שמים – מכונים "עדות לא-יהודיות", עדה ולא עם? ובהתאם לכך, מדוע ההצהרה מעניקה ליהודים זכות פוליטית-מדינית על הארץ ("בית לאומי"), ולפלסטינים רק "זכויות אזרחיות ודתיות"? וכל זאת, כאשר בארץ חיו באותה השנה, 1917, למעלה מחצי מיליון ערבים ורק כ- 80.000 יהודים! התשובה פשוטה: בלפור לא היה נביא. הוא לא היה יכול להתנבא שמספר שנים אחרי מתן ההצהרה, הערבים המקומיים יעטו על עצמם תחפושת של עם, ועוד עם שנכחד 2500 שנים לפני כן, הפלישתים. אפילו אחד מעמודי התווך של גלי צה"ל, רזי ברקאי, כשל בכך. דיברו על כיבוש באר שבע ע"י הפרשים האוסטרלים באותה השנה, 1917, ורזי מצא צורך להוסיף, שהערבים קראו אז לארץ – 'פלסטין'. למרבה המזל, המרואיין שלו, איש בקי, תיקן אותו במקום: ב-1917 הערבים טרם שמעו על 'פלסטין'! ואיך ראו וכינו את עצמם? את התשובה נתן קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות שהתקיים ב- 1919 בהשתתפות נציגים מכל הארץ, במלים אלו: "אנו רואים ב-'פלסטיין' ( הכוונה לשם האירופי של ארץ-ישראל א.ה.) – "חלק מסוריה הערבית, שממנו מעולם לא היתה מנותקת. אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים". אם כן, מה רוצים יפי הנפש מבלפור? אם הערבים המקומיים היו סורים, אותם הבריטים לא קיפחו. עוד שנה אחת לפני הצהרת בלפור, ב-1916, סיכם המדינאי האנגלי סייקס עם הצרפתי פיקו שסוריה תימסר לצרפתים בצורת מנדט, בנאמנות, כדי לעשותה למדינה, מדינת סוריה. ואכן, ב-1919, ראו ערביי הארץ בפייסל ההאשמי את מלכם, ובדמשק מקום מושבו, את בירתם. מאמציהם כוונו למנוע את הפרדתה של ארץ ישראל מסוריה וכינון מנדט ארצישראלי נפרד, שכבר ידעו מהצהרת בלפור כי יהיה בריטי, ייקרא 'פלסטיין' וייועד ליהודים. עוד בשנת 1945, בעדות בפני וועדת-חקירה אנגלו-אמריקנית, התבטא היסטוריון ערבי מפורסם, הפרופסור פיליפ חתי: "אין דבר כזה, היסטוריה פלסטינית, בהחלט לא". ולאותה הוועדה אמר פרופסור ערבי אחר, ג'ון חזם: "לפני 1917, כאשר בלפור הצהיר את הצהרתו, לא היתה מעולם שום שאלה פלסטינית ולא היתה כל פלסטינה כיחידה פוליטית או גיאוגרפית". בפני אותה הוועדה העיד גם דוד בן גוריון , בדברים שראוי שישננו אותם בכל בית ספר : "...אין דבר כזה, 'פלסטיין', בהיסטוריה.. אבל כאשר דר. חתי מדבר על היסטוריה, הוא מתכוון להיסטוריה ערבית... בהיסטוריה הערבית אין דבר כזה, פלסטיין. היסטוריה ערבית נעשתה בערב, בפרס, בספרד ובצפון אפריקה... היסטוריה ערבית לא נעשתה בפלסטיין. אולם, אין רק היסטוריה ערבית, יש היסטוריה עולמית והיסטוריה יהודית ובהיסטוריה הזאת יש ארץ ושמה יהודה, או, כפי שאנו קוראים לה, ארץ ישראל, הארץ של ישראל. אנחנו קוראים לה ישראל מאז ימי יהושע בן נון. היתה ארץ כזאת בהיסטוריה, היתה ועדיין קיימת. זו ארץ קטנה, קטנה מאוד, אך הארץ הקטנה הזאת השאירה רישום עמוק בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה שלנו. הארץ הזאת עשתה אותנו לעם; עמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת; הארץ הזאת לא עשתה שום עם אחר בעולם. עתה אנחנו שוב מתחילים לעשות את הארץ הזאת, ושוב הארץ הזאת מתחילה לעשות אותנו". גם המבוא של כתב המנדט מיולי 1922, בו מסר חבר הלאומים (האו"ם של הימים ההם) את ארץ ישראל לבריטים לניהול בנאמנות, במפורש "כדי להוציא לפועל "את הצהרת בלפור, מעוגן בהיסטוריה, במלים אלו: "בזאת ניתנת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ולסיבות להקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ ההיא". המשפט הזה היה אמור להיכלל בהצהרת בלפור גופה, כמעט 5 שנים לפני כן, אך נתקל בהתנגדות השר היהודי היחיד בממשלה ההיא, אדווין מונטגיו, שכל ההצהרה היתה לצנינים בעיניו. הוא ראה את עצמו כבן העם הבריטי, לא היהודי, פשוט מפני שאין 'עם יהודי', יש רק דת יהודית. קשה לבוא אליו בטענות, הלא גם כאן במדינת היהודים הפורחת, מאה שנים ו-6 מיליונים אחרי - מונטגיואים לא חסרים. הקשר ההיסטורי היהודי לארץ הוא כמובן לצנינים גם בעיני האויב ה"פלסטיני", שאפילו שמו הוא זיוף היסטורי. מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, טייב עבדול רחמן, רואה בציון הצהרת בלפור ע"י ראשת ממשלת בריטניה – "חוצפה היסטורית", ו-"התעלמות מהעבר המפואר שלנו" ודורש הכרה בזכות הפלסטינים" "להקים מדינה היסטורית ועצמאית". שימו לב לדגש האובססיבי על "ההיסטוריה", קצה הקרחון של זהות בדויה ושקרית שאימצו לעצמם: הם צאצאי הפלישתים והכנענים וכל שבעת העממים והם ורק הם בני העברים הקדמונים, כלומר – גם דוד וגם גוליית הם אבותיהם. אין יוצא מן הכלל, גם ישו הנוצרי ומריה היו פלסטינים! ואשר ליהודים של ימינו, הללו הם אספסוף, שברי עמים שונים, כוזרים וכאלה, בכלל לא 'עם' כפי שהצהרת בלפור מכנה אותם. נכון, יש להם דת משותפת, אבל לדתות אין מדינות. לכן עליהם להחזיר את פלסטין לבעליה החוקיים, הערבים הפלסטינים, ולשוב למקומות שמהם באו. אולי שמתם לב, שבמתקפה הפלסטינית על הצהרת בלפור אין זכר ל"כיבוש". הם אינם כועסים על בלפור בגלל יצהר וקרית ארבע, הפשע שלו מתחיל בתל-אביב ומקיף את הארץ כולה, עד הגרגיר האחרון. רק בעלי נטיות אובדניות, חולים בתסמונת מונטגיו, מסוגלים להתעלם מן האמת הזאת.
